ראלי בלקן 2013- הגרסה הנשית 5. סיכום….

 

עבר כבר יותר משבוע מאז סיומו של ראלי ברסלאו בלקן ושובו של דורדור עם גביע. (יותר נכון עם מגן מכוער, 10 קילו ברזל בצורת מפת בולגריה). אחרוני הדי האירוע עוד מהדהדים. עוד יש קצוות של מסיבות לכבוד המשלחת הישראלית, עוד קצת כתבות מפרגנות, שולי תודות ופוסטים מסכמים.

הפרגון והאהדה שדורון מקבל מדהימים ואפילו מביכים. אנשים מתרגשים איתו. זה מרגש. בכלל, לאנשים יש נטייה להזדהות (גיליתי את אמריקה). כמה פעמים קרה לכם ששמעתם על אירוע דרמתי (לצערי, תופס בדר”כ על אירועים דרמתיים רעים) שקרה למישהו שקרוב אליכם והוא הפך ברגע לחוויה שלכם? הולכים ימים שלמים עם תחושה קשה, עצב, אבל, או לחילופין אושר גדול והתפעמות. אתם משתפים מישהו קרוב והוא נשבר, וכל השבוע הוא לא מפסיק לחשוב על זה, והוא מתהלך עם תחושה חזקה. הוא מרגיש שזה לגמרי יכול לקרות גם לו, מזדהה, כואב, שמח, ממש המום. הוא מרגיש צורך לשתף, והקרוב לו גם הוא מאמץ את האירוע שמשפיע עליו ומטלטל את ימיו, והוא משתף מישהו קרוב במה שעובר עליו בעקבות האירוע הלא יאמן הזה……

הרבה פעמים כוחו של אירוע פרטי ואישי מייצר אדוות חוויה שמתפזרות במעגלים ומשפיעות על עוד ועוד אנשים שממוקמים סביב החווה הראשוני של האירוע המקורי, וחווים בעקבותיה חוויה אישית ופרטית משלהם.

דורון חווה חוויה גדולה, עצומה. במשך שמונה ימים הוא רכב אלפים של ק”מ על אדמה זרה, תוך שהוא משמש גם נווט, מכונאי ובלוגר. הוא דאג לשמור על עצמו ולא איבד את הראש, הוא הציל חיים.

ממוקמת על מעגל האדווה הקרוב ביותר למוקד ההתרחשות, האירוע שלו היה גם החוויה שלי.
חוויתי את הסיפוק והמימוש העצמי שלו, וכל כך שמחתי להרגיש אותו מאושר. ממרחקים נשבעת ששמעתי אותו רוכב, מקלל וצועק אל האופק (ועל כמה רוכבים שניסה לעקוף). גם שמחתי על החלוקה שבנטל. שיתמודדו איתו גם אחרים, למה רק אני?
חוויתי 11 ימים כהורה יחידה לארבעה זאטוטים שדים משחת, חוויה שהכיף והנחת המלוות אותה לא זרות לאף אישה שבעלה יצא למילואים או נסע לשבוע חו”ל מהעבודה. באופן טבעי חוויתי אותם עם חרדת נטישה מוגברת, וכשעזבתי אותם רגע במקום די מוכר, רק כדי ללכת לשלם רגע, מצאתי אותם עומדים יד ביד בשרשרת של בכי קורע לב.
בימים חשבתי על מה לכתוב, בלילות כתבתי את מה שחשבתי, קיבלתי תגובות ולייקים שבעידן האלקטרוני מחליפים באהבה את הטלפונים ששואלים “איך את מסתדרת?”.
יצאתי למחנה אמהות וילדים עוצמתי, שהזכיר לנו כמה טוב כשהם לא בסביבה, ולחזור ממנו רוצות אותם.
היה לי את הבית לעצמי ויכולתי להזמין חברות לבירה, בלי שהאוזניים של דורדור יעברו שם במקרה ורק בטעות ישמעו כל בדל רכילות חדש.
גם הייתי בת זוגו של סלב לכמה ימים. גם חוויה.

את ההכרה והתגמול שמקבל טניסאי, דורון לא רוצה. הוא רק שואף להמשיך ולהגשים את החלום שלו, שלפני כמה שנים היינו מדברים עליו ומחייכים בתבוסה כי ידענו שאין סיכוי שיום אחד הוא יהיה רוכב מקצועי וייצג את המדינה בחו”ל. מה אני להגיד? מי ייתן ואדוות החוויה ימשיכו להתפזר, ובאחד המעגלים ישמע את הסיפור שלו איזה מנהל שיווק של חברת ענק שהוא במקרה גם חובב ספורט מוטורי, ויבין שכדאי לו להשקיע בג’ינג’י הכחוש והמטורלל.
בינתיים אלך להוציא מערמת הצעצועים של הילדים את ה10 קילו ולמכור לסוחרי ברזל. שיצאו לא רק חוויות מהמרוץ הזה.

לסיכום נשאלת השאלה, איך אני יכולה לגמול לדורדור על החוויה שהעניק לי?
הפעם יש לי גם תשובה: ברלין, אני מגיעה! (נשמה, אתה נשאר)

כתיבת תגובה