ראלי יוון 2014, מחשבות על עצמאות…

 

הפעם היציאה של דורון לראלי נפלה על יום העצמאות. אני מקווה שבעוד חמישה ימים הוא יראה זיקוקים.

ביומיים האחרונים תהיתי תהיות על עצמאות.

לשאלתי, ענו הילדים שעצמאות זה: 1. להיות יכול לשמור על עצמי. 2. לדעת לעשות הכל לבד.

בתוצאות החיפוש במילונים המקוונים קיבלתי:
“אי-תלות, יכולת ניהול עצמי”,
“לא קיימת עצמאות מוחלטת אלא תמיד העצמאות היא יחסית.”
ומשפט הדגמה לשימוש במילה: “כדי להבטיח את העצמאות הכלכלית שלנו אנחנו צריכים לעבוד קשה”. (בפוסט הזה זה הקטע בו מזילים דמעה)
בכל המילונים כתוב שהמילה עצמאות היא נקבה, מה שגורם לי לחוש גאוות יחידה, ושמחה שלמאבק על התואר המין החזק, הצטרפה אלינו שחקנית חיזוק מרשימה.

עצמאות מבחינתי היא לא להיות תלויה באחרים, להיות קשובה לרצונות שלי. לעשות מה שנכון וטוב עבורי.

רוצים דוגמה? קבלו דוגמה. דאגתי אתמול שהקטנים ישנו כדי שנוכל ללכת כולנו למסיבת יום העצמאות בויתק 9. הרבה מועדונים היו רוצים פסיליטי כזה. קומת מבוגרים, קומת ילדים. דירת ריקודים (עם תאורה צבעונית ודיג’יי אמיתיים), דירת זולה עם ערסל, דירה סרט+פופקורן לילדים, דירת פטפוטי נשים, חדר משחקי מחשב, מעלית שמדלגת בקלילות בין הקומות. פשוט חלום. ארגנתי ערמות של שוקולד כדי לעזור לילדים להפרד ולהשאר עם בני גילם ולתת לי ללכת לפזז. עשיתי שיחות הכנה, הטענתי טלפון ואייפוד בחשמל ובמשחקים, ישבתי איתם חצי שעה בדירת הזולה כדי לרכך עזיבה, ליוויתי אותם לדירת הסרט+פופקורן.

בין חיפוש החברים של האחד לאיתור משחק מחשב שמתאים לשני, שבעצם מעדיף סרט, לחיפוש אטמים לזה שרועד כמו מימברנה של רמקול לשמע מוזיקה רועשת, לבין מזיגת מים לצמאים, זכיתי לשתי דקות של ריקוד סוער ושלוח רסן בדירת המסיבה של המבוגרים, תוך שתיה סימולטנית של שיכר משובח. מי שינחש היכן ביליתי את רוב הערב יקבל נקודה. טוב, כולם קיבלו נקודה. את רוב הערב ביליתי מבחירה עצמאית ורצון חופשי בדירת הילדים, תוך ריפרוש בציפיה לסיכום יום הראלי השני של Doron Winter (הטלפון הטעון 100% מהמערכה הראשונה הציל אותי במערכה האחרונה), פשוט כי הבנתי שזה עדיף על פני שהייה בבית עם ערימת ג’ינג’ים שישנו צהרים.

הבוקר, יום חופש. אחרי לילה שלם בו המיטה היתה רק שלי, רק רק שלי, קמתי ב7:48. זאת בטח עצמאות, חשבתי לעצמי. מתי לאחרונה קרה כזה נס? מצד שני, אם זו לא הייתה איזו פספוסה שקפצה לי על הראש, הייתי דופקת עוד שעתיים של שינה עצמאית.

חג העצמאות של הילדים שלי נע בין האחד שמחליט שאף אחד לא יגיד לו מה לעשות, ושהוא לא הולך ביום הזכרון עם חולצה לבנה לבי”ס (גם לא ביום השואה) לבין האחר שיחגוג עצמאות כשיתן לי יום אחד להתרחק ממנו קצת וישאר לבד.

חג העצמאות של דורון הוא ללא ספק ההחלטה לקחת צעד אמיץ קדימה עם התחביב הזה שלו, להפוך את החלום שלו למציאות ולהתחיל להשתתף בתחרויות.

וחג העצמאות שלי…(?)
אני יכולה לשכנע את עצמי בשלל אמירות כמו: אני שולטת בחיי. בחרתי להקים ולנהל עסק משלי, בחרתי להביא לעולם ארבעה ילדים כדי לעשות תיקון, אני בוחרת לא להביא את החמישי למרות הלחץ המופעל עלי, אני משקיעה בעצמי, רוקדת, מבלה, אני אישה חזקה ועצמאית המוקפת בחבורת נשים כאלה. אלא שאז אני רואה בעיני דמיוני את סבתא שלי, שקופה ורחוקה, אומרת בחוכמה: “נו שוין!”

במילון היה כתוב גם שההיפך מ”עצמאות” זה “תלות”. תלות?? אני???

טלפון, עבודה, כסף, וייז, דיאודורנט, אמא, ילדים, פייסבוק, ספורט, אוכל, מחשבון קלוריות, אוטו, מוסכניק, בעל, המשפחה של הבעל, פסיכולוג, מדקר, מעסה, מנקה, המים הרותחים של התמי 4, הטכנאי של התמי 4 שעוד לא בא, שנ”צ כל יום שבת, טלויזיה, שלט של טלוויזיה, מחשב, וואטאפ, מזגן, סבתא: “נו שוין!”

לסיכום: אני עדיין לא בטוחה לגבי העניין הזה עם העצמאות, מה שבטוח זה שהרבה פעמים אני מרגישה בעיצומה של מלחמת העצמאות. לכבוד החג אני מאחלת לעצמי שאשרוד את שדה הקרב. שאולי אפילו אנצח.

כתיבת תגובה