רכב עבור גברים הוא מה שרכב הוא עבור גברים. רכב עבור נשים….

רכב עבור גברים הוא מה שרכב הוא עבור גברים.

רכב עבור נשים הוא מרחב קבוע שנד בין מקומות וזמנים, תוך ניצול יעיל ומקסימלי של כל רגע ופרט שמכיל המרחב הנ”ל. (חושלוקי משפט של אדריכל יצא לי.)

רכב עבור נשים הוא קודם כל הטואלט. האיפור במקומו בקומודת הכפפות, ולמראה יש נורות צדיות בשביל הקלאסה. ברמזור הראשון אודם. בשני צללית. עבור המסקרה המוכרת גם בשמה הלא פחות משעשע רימל, פיתחנו טכניקות מריחה ללא מראה הדורשות מינימום ריכוז ורק יד אחת. לא צריכות רמזור.

אם סיימנו הכל בשני רמזורים (ואין סיבה שלא), הרמזור השלישי והרביעי מהווים בהחלט הזדמנות למריחת לק, או לפחות לתיקונים, או במינימום של המינימום לשכבת מגן שקופה. בקטנה.

מכיון שבבית בקושי יש זמן לזרוק לתיק תפוז חרוץ וגביע יוגורט, ובמקרה הטוב לא לשכוח את הכפית, הרכב של האישה הוא ללא ספק חדר אוכל פרטי. לא, לא אינטימי. אני תוהה מה חושבים אחיי לפקק כשהם רואים אותי אוכלת יוגורט עם גרנולה ביתית שקליתי על האלטרנטור (או שזה היה הקרבורטור?) בסינכרון מושלם עם סיבוב ההגה לימין.

הרכב עבור האישה החופשית והנאורה הוא כמובן גם מחסן. שני מעילים שנשכחו בחורף שעבר, עבודות הילדים שהגיעו מהגן ומאוחסנות לתקופת צינון ברכב עד שידולגו כשאף אחד לא רואה לפח הזבל הקרוב, השקית עם שאריות הארוחה האחרונה, צעצועי הילדים והקלפים שלפני רבע שעה בחנות היו מאוד חשובים, אבל עכשיו הם כבר חסרי כל ערך, ושני עטים, תמיד טוב שיהיו.

כמו כלבים וילדים המשמשים טריגר לאינטראקציות בין אנשים, כך גם הרכב. אבל רק עם גברים. ישנן אינטראקציות ברמזורים שמחזקות את האגו הנשי, וישנן אינטראקציות בתחנות הדלק שלא ברור אם הן מופנות אליך רק כי בעלך לא פה וזה שמתדלק לידך פשוט נורא רוצה לדבר על ביצועים ג’יפים, או שהוא פשוט לא יודע ליצר אינטראקציות ברמזורים.

הרכב עבורינו הנשים, הוא מקום מצויין לתרגול מיומנויות תקשורת, ושמירה על קשר עם החברות, אחותי ואמא. הכי אני אוהבת את שיחות הבוקר שלי עם הילדים בדרך לבי”ס. אני מנסה לטעת בהם בכל יום איזה הגיג או תובנה. הם אומרים שאני חופרת, אז אני אומרת להם שיום יבוא והם יעריכו את השיחות האלה ויודו שלמדו מהן המון ושהן נתנו להם כלים חשובים לחיים. הם מרימים קצת את הקול כשהם אומרים לי שוב: “אמא, די! תפסיקי לחפור!!”

הרכב מייצר הזדמנויות מצוינות לעשות V על תרומה לקהילה. כבר שנים שאני רוצה לאמץ משפחה נזקקת או ללכת עם הילדים להתנדבות משפחתית בצער בעלי חיים או בבי”ח קפלן. בתכלס, זה לא קורה. ואז הוא מגיע אלי עם שלט קורע לב שמספר על מצבה של אישתו. אני מפשפשת בארנק ומוציאה מה שיש בכיס של הכסף הקטן ונותנת לו ומקבלת בתמורה ברכה עטופה בחיוך ומתרגשת לרגע.

ברכב אני מקבלת את מהדורת החדשות היומית שלי. חצי ראיון אצל רזי, טיעון שמאלני של אברי ופינת הפלילים האגדית של הדס שטייף מסדרים אותי. אני יורדת מהרכב בגו זקוף, מוכנה לנהל סמולטוק על ענייני היום.

הרכב שלי הוא ללא ספק גם משרד. המזכירה שמקומה במושב שליד שמור חולה גם היום, אבל בשביל מה אני אישה? אני לא יכולה למלא גם את המשימות שלה ולתאם פגישות, לנהל מו”מים, לסגור חוזים, להעסיק ולפטר עובדים ובינהם לתאם בייביסיטר לילדים למחר ולהזמין משלוח של ירקות אורגניים?

לסיכום: אני חייבת לרכוש שנדילאר מפואר למרכז הרכב. זה ללא ספק מה שחסר כדי שהמקום יהיה מושלם

כתיבת תגובה