שנתיים אחרי שצסק”א אכלה אותה, ושנה אחרי שזכינו בפעם הראשונה ווכולם דיברו בשפת הב׳, ההורים של טלי מהבניין הראשון בבלוק קנו טלוויזיה צבעונית….

שנתיים אחרי שצסק”א אכלה אותה, ושנה אחרי שזכינו בפעם הראשונה ווכולם דיברו בשפת הב׳, ההורים של טלי מהבניין הראשון בבלוק קנו טלוויזיה צבעונית.

אז באנו מכל הדירות השכנים, הצטופפנו אצלם בסלון, פיצחנו גרעינים, וצפינו+ חווינו את אחד האירועים המכוננים של ילדותי (ואני לא חושבת שאפריז אם אכתוב “של ילדותנו”).

היה שם הכל:

טכנולוגיה מתקדמת (פעם ראשונה שראיתי שידור ישיר מטלוויזיה ענקית של 21 אינץ’ ועוד צבעונית כמו שכתבתי מקודם)

מנחה יפה כמו שרק ירדנה יכלה להיות, ומנחה עם קול עמוק כמו שרק לדניאל פאר יכל להיות. הזוגיות הזו העשירה את דמיוני.

היו שם אחווה וקהילתיות.

היה ה׳ביחדנס׳ הזה הישראלי שנחשפתי אליו ולעוצמות שלו לראשונה.

הייתה בינלאומיות והיו ושמות של מדינות כמו “נד’רלנד” בכל מיני שפות, והיה דוז פואווה.

אם מדברים על דוז פואווה, היה מתח. המון מתח.

כמה שמחתי כשהללויה זכה במקום הראשון. כמה קפצנו וצעקנו, גברים נשים וטף, כולם בתוך הסלון הקטן והצפוף של משפחת לירן.

חודשים אחרי כן עוד קראנו אחד לשני לשלישי לרביעי מהחלון לרדת למטה ושרנו ג’ינ ג’ינ ג’ינג’יסחאן על המדרגות הרחבות שבכניסה לבניין.

הייתי קטנה בשנתיים מהנסיכה שלי היום.
לא היה לנו פייסבוק, לא היו קבוצות ווצאפ, בעצם הלכתי רחוק, לא היו בכלל מחשבים.
מה שהיה ברור זה שהזכייה ההיא והאירוויזיון ההוא של 1979 הביאו לנו הרבה נחמה וגם גאווה והמון תקווה.

כבר שנים רבות שלא ראיתי את האירוויזיון. אולי הייתי עסוקה, אולי קהו חושי, אולי הפכתי צינית ואולי אני פשוט כבר לא יודעת מה טוב. אולי.

היו שנים שהילדים קראו לי לבא לראות את הזמר או הזמרת עם שיר שלנו כשעלה/תה לשיר. בסופו של דבר גם הם לא ממש נשארו לראות את כל השירים, בטח שלא את שלב ההצבעות, והעדיפו ללכת להרוג במחשב אנשים מארצות עם כל מיני שמות כמו “יונייטד קינגדום”, או לשחק קצת בטלפון הנייד, או לכתוב משהו בקבוצת הווצאפ של הכיתה, או פשוט ללכת לישון.

אתמול בזמן האירוויזיון יצאנו לחגוג יומולדת עם חברים וכשחזרנו נפלתי ונרדמתי. ב5:30, שעה בה אני בדר”כ עוד חיה עמוק בתוך יקום החלומות המקביל שלי, התעוררתי וקפצתי מהמיטה.

שניה לפני שהוצאתי להפשרה 1 פיתה לכתום, 2 פרוסות לחם מחמצת לנסיכה, ½ לחמנית דגנים לטינאייג’רית ואת כל מה שנקרה בדרכי לסנדביץ’ המתבגר שגובהה בכל יום בין שלושה עד שישה סנטימטר,

ושניה לפני שפתחתי את האאוטלוק כדי לשחרר את הסתימה שמחכה לי בכל בוקר בתיבת הדואר הנכנס,

כתבתי בשורת החיפוש “ישראל ארוויזיון 2018″.

אני לא יודעת למה זה היה הדבר הראשון שהעסיק את מחשבותי על הבוקר.
אני לא יודעת מה גרם ללבי להחסיר פעימה כשהבנתי מה קרה בלילה בכיכר מלכי ישראל שהפכה לכיכר רבין.
אני לא יודעת למה התרגשתי.
אני לא יודעת למה אני, שלא שמעתי מעולם את השיר הזוכה מההתחלה עד הסוף, ושבהן צדקי/ נשבעת באלוהים/ נשבעת באמא שלי, לא זכרתי עד אותה שעה איך קוראים לזאתי שזכתה ב”כוכב נולד” שהחליפו לו את השם, הערתי את הילדים ובישרתי להם בחיוך רחב “נטע ניצחה!”
אני לא יודעת מה כל כך נהנתי לראות את הנסיכה רוקדת באמצע הסלון ושרה את כל המילים של השיר הזוכה בע”פ.
אני לא יודעת למה כולם בפייסבוק כל כך התרגשו
ולמה כשהגעתי בעבודה אנשים שמחו

אולי זה כי הזכייה הזאת והאירוויזיון הזה של 2018 נותנים לנו הרבה נחמה וגם גאווה והמון תקווה. לפחות בינתיים עד המלחמה הבאה.

כתיבת תגובה