“תגידי, את חברה של איה?” שאלה אותי אביטל על הבוקר, לאחר שהקראתי לה את פרטי כרטיס האשראי וקיבלתי אישור לרכישת הכרטיסים להופעה

“תגידי, את חברה של איה?” שאלה אותי אביטל על הבוקר, לאחר שהקראתי לה את פרטי כרטיס האשראי וקיבלתי אישור לרכישת הכרטיסים להופעה.
“ברור חברה” עניתי לה והוספתי: “מקסימה איה. חכמה כזאת ואיך יפה היא כותבת”
“מהיכן את מכירה אותה?” התעניינה
“מפייסבוק” עניתי.
“אה” סיכמה.

כשנכנסתי לאוטו בדרך לעבודה התקשרתי לחברתי אפרת כדי לשאול מה נשמע. היא לא היתה זמינה, אז התקשרתי לחברתי אפרת השניה כדי להעביר יחד את הפקקים.

אחרי שעתיים התקשרה הראשונה ובקול היסטרי שאלה:
“מה קרה???”
“כלום. למה מה קרה?” שאלתי בשלווה מהולה בתהייה.
“התקשרת!” ענתה דרוכה
“נכון, אז..?”
“אז את תמיד מוואצפת. מה את פתאום מתקשרת?”
ונרגעה

באמצע יום העבודה התקשרה אלי דניאלה, חברה שלי מגן טרום טרום חובה. הייתי עסוקה אז לא עניתי. אחרי חמש דקות היא התקשרה שוב, אז עניתי ואמרתי לה ש”דני, אני בעבודה, אנסה אותך מאוחר יותר כשאהיה בדרכים”. כשהתקשרתי מהדרכים היא לא יכלה לדבר ואז היא התקשרה ועניתי שאני כבר לא יכולה לדבר, ואז התקשרתי שוב והיא לא ענתה וככה לא הצלחנו לדבר כל היום.

אחרי העבודה אספתי את חברתי האהובה מאיה להופעה בהפתעה שארגנתי לה לכבוד יום ההולדת. מכיוון שהמקומות לא היו מסומנים הגענו כמו מתלהבות ראשונות והתיישבנו במרכז האמפי הריק. זה לא ממש הטריד אותנו כי ידענו שכל דקה תנוצל לפטפוט של ריטואל הפטפוטים הקבוע שלנו. היא אומרת בכל פעם מחדש שהיא לא מבינה איך זה קורה לה בכל פעם מחדש, ולמה תמיד מערכות היחסים שלה עם חברות מורכבות, ואיך זה תמיד מגיע לעלבונות ולכעסים כאלה ומה היא עושה לא נכון.
אמרתי לה בטון אקדמי ש”ברור מה לא נכון. כל החברות שלך הן חברות עומק. את משקיעה בהן המון ומצפה להמון הדדי וזה הרי מתכון בטוח לאכזבות. את חייבת להקליל קצת בעניין החברות” אמרתי לה. “לא כל החברויות צריכות להיות חברויות עומק של 30 שנה”. לסיכום הוספתי מסקנה מלומדת וחותכת “הבעיה שלך היא שאת לא בפייסבוק”.

הצצתי רגע בטלפון. ראיתי שדניאלה העלתה תמונה ושמחתי שלמרות שלא הצלחנו לדבר, אני יכולה לקבל עדכון על מה שהיא עשתה היום.

מהמקום המעולה שתפסנו תצפתנו על טפטוף המגיעים ונופפתי לכל מיני חברים מהשכונה ומקהילת בית הספר ומהעבודה.

פתאום ראיתי מולי חברה יקרה. חייכתי לעצמי: הרי מתאים גם לה להקדים חשבתי. בלי לעצור שניה צעקתי “יערהה!!” היא הסתובבה ומיד זיהתה אותי. רצנו בהילוך איטי אחת לעבר השניה משני צידי האמפי ונפגשנו בכזה חיבוק, כמו של שתי חברות הכי טובות שהופרדו בילדותן ותודות לצוות התחקירנים והבלשים של “אבודים” מצאו שוב זו את זו בסצנה קורעת לב. כשהרפנו זו מזו הצגתי אותה למאיה שחייכה בנימוס כאילו היא מכירה אותה או לפחות שמעה עליה המון.

אחרי שהזמנו אותה ואת החברה שלה לשבת לידנו, לחשה לי מאיה במבוכה: “איך זה שאף פעם לא פגשתי אותה?” “כי גם אני אף פעם לא פגשתי אותה” עניתי וידעתי שמחר היא פותחת פרופיל.

כתיבת תגובה