תמיד ידעתי שיהיו לי ארבעה ילדים לפחות. לי היתה משפחה קטנה אז לילדים שלי תהיה גדולה….

תמיד ידעתי שיהיו לי ארבעה ילדים לפחות. לי היתה משפחה קטנה אז לילדים שלי תהיה גדולה. זה היה המוטו, ובין הריון להנקה ללידה כל איזה שנתיים, לא עצרתי אף פעם לחשוב על זה רגע, לשקול מחדש את הקונספט, כי יעד זה יעד וטו דו ליסט צריך לבצע.

לפעמים בלילה מאוחר לפני השינה כשהמחשבות בוגדות בהגיון במוסר ובשכל הישר, בייחוד אם רגע לפני שמעתי במקרה איזה ספיץ’ של מרב מיכאלי, אני תוהה… מעניין מה היה קורה לו הייתי ללא ילדים…

הייתי בטח חופשיה מדאגות, אני חושבת לעצמי. בעצם בטח היו לי דאגות, אבל לא הייתי מבינה שאלה בוטנים לעומת דאגות אמתיות.

הייתי בטח נראית הרבה יותר צעירה מגילי. כל מה שנפול אצלי היום, היה בטח מורם.

הייתי מטיילת בכל העולם. מתי שבא לי. מטיילת בכל העולם.

הייתי נכנסת הביתה מהעבודה, מתקלחת ונשכבת לנמנם איזו שעה. כשהייתי מתעוררת לפנות ערב, הייתי קוראת כמה עמודים בספר שליד המיטה, סוגרת, מכינה לי משהו מושקע לאכול.

בערב הייתי יוצאת לשתות משהו שהרי לא הייתי עייפה כי נמנמתי כשחזרתי מהעבודה.

וכמה כסף שהיה לי….אני מחשבת כמה היינו חוסכים אם לא היינו מוציאים על עגלות, טיטולים, מטפלות, גנים, חוגים, בגדים ואוכל לעוד ארבע נפשות.

**

לצלמת הפורטרטים המפורסמת חנה ריבקין בריק לא היו ילדים. היא צילמה את אינשטיין ואת סלבדור דאלי וגם את בן גוריון ואת גולדה, אבל ה-אובססיה שלה הייתה צילומי ילדים מכל העולם. היא צילמה וכתבה את סדרת הספרים “ילדי העולם”, זאת שכל ספר בה נכתב על ילד מארץ אחרת ולווה בצילומי שחור לבן של ילד העולם המככב (אלה קרי הילדה מלפלנד, סלימה הילדה מקשמיר, דירק הילד מהולנד ועוד כמה).

גם ללאה גולדברג שתרגמה את הספרים של ריבקין על ילדי העולם לא היו ילדים מעולם. אחת האובססיות שלה היתה כתיבה לילדים. היא כתבה את “מה עושות האיילות”, את “פזמון ליקינטון” ואת “איה פלוטו”, והקלישאה “גדלנו עליה!” היא לא סתם. הטקסטים שלה היו עבורנו כתבי קודש.

הערב יצאתי עם הכתום לבלות. שמענו את הבמאית ‏דבורית שרגל‏ (הגזימו ההורים שלה), וצפינו בסרט שיצרה על חיפושיה האובססיביים שנמשכו שנים, אחרי גיבורי סדרת “ילדי העולם” ובראשם הגיבורה האהובה עליה מכל, נוריקוסאן הילדה מיפן. גם למיס אובססיה זו אין וכנראה שכבר לא יהיו ילדים. ספוילר: היא מצאה אותה. ספוילר #2: היפנית הקטנה כבר לא בת 5.

**
לפעמים אני נרדמת עם הפנטזיה על חיים בלי ילדים.
כשאני מתעוררת בבוקר עם פרצוף מחייך מולי וקצה של אף נוגע בקצה אפי (וסרחון של פה לא מצוחצח נושף אל קרבי), אני נזכרת באובססיה שלי..

כתיבת תגובה