“תנשום ותרגע ואז ספר לי שוב לאט מי בדיוק ניסה לרצוח אותך”….

“תנשום ותרגע ואז ספר לי שוב לאט מי בדיוק ניסה לרצוח אותך”

האמת דאגתי, אפילו נבהלתי.

“מהרגע הראשון שנכנסתי לחצר שלהם משהו הרגיש לי חשוד. לא הבנתי מה עושים שם גבר עם שיער ארוך ורטייה על העין שנראה כמו מחבל וגבר שחור (אבל אמא, הוא היה ממש שחור). ולמה יש שם תינוק ואיפה האמא?..

..מצד שני חשבתי לעצמי שזאת בכל זאת העבודה הראשונה שהזמינו אצלי אנשים שלא מכירים אותי ואני בכל זאת עומד להרוויח 50 ש”ח באיזו חצי שעה שזה מדהים לילד בן 10 וחצי.”

הוא נפרד מסבתא שהקפיצה אותו, הפעיל את הצ’וק, התניע את החרמש המוטורי והתחיל לחרמש את החוביזות שצמחו פרא בגינה.

אבל החששות נבטו, הפחדים גדלו והתסריט התפתח.

“המחבל והשחור התלחששו בינהם והבנתי שזה קשור אלי ושהם זוממים משהו. בשלב הזה כבר ידעתי שמדובר בשני פושעים..

..פתאום התינוק נעלם. אז כבר היה לי ברור שמשהו רע יקרה כאן, ושצריך להתכונן לכל אפשרות.”

הרעש המוטורי של החרמש לא הצליח להחריש את המחשבות של הכתום והעלילה הסתבכה.

“התחלתי לתכנן איך אברח. תוך כדי עבודה שמרתי מהם מרחק ליתר בטחון. מידי פעם יצאתי לרחוב כדי לוודא שיש לי לאן לרוץ אם אצטרך. חשבתי שמזל שיש לי את החרמש שהוא בעצם נשק מעולה ואין מצב שיצליחו לעשות לי משהו כשהוא בידיים שלי.”

אחרי חצי שעה כשהתסריט היה קרוב לסיום וכשכל החובזות כבר נערמו וכל שנותר היה להוציאן לרחוב כדי שיחכו למשאית איסוף הגזם שאמורה להגיע בבוקר שלמחרת, הגיע שיא האירוע.

“המחבל והשחור הציעו לי כוס קולה וביקשו רגע את החרמש לעשות איתו משהו. מה לעשות איתו משהו? חשבו שיעבדו עלי שני אלה עם הקולה? חושבים שיצליחו לפתות אותי ואז לשים לי משהו בכוס ואז לחטוף אותי? מה הם חושבים שאני ילד סתום?? ישר אמרתי להם שאבא שלי לא מרשה לי לתת אותו לאחרים והרמתי אותו קצת כלפי מעלה ליתר בטחון אם יתקרבו, או ינסו לתקוף אותי”

זהו, לא עניינה אותו יותר ערימת הגזם ואפילו לא הכסף, הוא אמר להם ששכח אבל פתאום נזכר שהוא חייב ללכת לחוג לפני שיאחר, התקשר מהר לסבתא שמזל שהייתה קרובה, ותוך דקה הוא והחרמש נעלמו והשאירו אחריהם עננת אבק ג’ינג’ית.

*
“הי, קיבלתי את המספר שלך ממישהי בשכונה, שמעתי שהילד שלך עובד עם חרמש מוטורי וכל הגינה שלי מלאה חוביזות. את יכולה לתת לי את הטלפון שלו.”

זו הייתה ההודעה הנחמדה שקיבלתי בבוקר והזכירה לי שלילד הזה לא צריך לדאוג ושהוא יממן לי את הדיור המוגן היוקרתי בו אבלה בשלהי חיי.

“אין טלפון, שבר את הטלפון. אגב, את יודעת שהוא בן 10.5?”

“ועובד עם חרמש מוטורי??” התפלאה

“מגיל 5. גם עם מכסחת וגם עם מקדחה ודרמל, הכל. כשתכירי אותו כבר תביני” עניתי בגאווה.

“הוא לומד בבית הספר בשכונה? אני מחליפה שם אחת לשבוע”

“אם כך את בטח מכירה אותו. הוא נצפה בדר”כ כעננת אבק ג’ינג’ית. לפעמים מצליחים לראות מאחוריה ילד”

“אה! ברור שאני יודעת מי זה. חמוד. ביום חמישי נח?”

“בודקת” עצרתי
“בדקתי” חזרתי
“כן” אישרתי

והוספתי: “ביום חמישי הילדים עם אמא שלי, אז כדי שירגיש בטוח בפעם הראשונה אמא שלי תכנס איתו אוקיי? בכל זאת בן 10.5..”

“בטח בטח, בכל זאת בן 10.5” הבינה ללבי והוסיפה ברגישות “את יודעת מה? מחר, אני בביה”ס, אציג את עצמי. אסביר גם לבעלי שמכסח החובזות הוא בעצם ילד ואולי יצטרך קצת עזרה. אולי הוא אפילו יקרא לחבר שלו כדי שיעזור להוציא בסוף את הגזם החוצה.”

“50 ש”ח יהיה בסדר לשלם לו?”

“ברור. מעל ומעבר” הבעתי שביעות רצון ונפרדנו באימוג’ים מחייכים.

כשנפגשנו בערב בישרתי לו את הבשורה על התרחבות העסק שלו.
אמרתי לו: “אתה רואה איך אמא שלך דואגת לך?” והצלחתי אפילו לסחוט נשיקה

~~~

בתמונה הוכחה מגיל 7 (אם הייתי מחפשת עוד, נשבעת שהייתי מוצאת גם מגיל 5- אולי אפילו פחות)

כתיבת תגובה