תשעה וחצי חודשים סחבתי אותו בתוך הבטן שלי. תשעה וחצי חודשים עד סוף חום יולי אוגוסט….

תשעה וחצי חודשים סחבתי אותו בתוך הבטן שלי. תשעה וחצי חודשים עד סוף חום יולי אוגוסט, עם רגלי פילה מבוצקות. כשאיימו עלי בניתוח, בלי להספיק לעלות על אפידורל פלטתי אותו. כמה צרחתי מכאבים כשהארבע קילו הזה יצא לי מהגוף. אוי כמה צרחתי.

ועכשיו הוא צורח ומשתולל ולא מקשיב לאף מילה שאני אומרת. “לא מקשיב לכלום שאת אומרת!!” ואומר לי שאני כמו פירור של אבק בשבילו, ואני שואלת את עצמי מאיפה הוא הביא את הדימוי הזה, והסכין מסתובבת לי בתוך הלב של אמא.

נתתי לו צ’אנס אחרון. 
ארבע, נשבעת שארבע פעמים אמרתי לו שיש לו עוד צ’אנס אחד. ואז אמרתי לו והזכרתי לעצמי: “זה האחרון! תזכור את זה. אם זה יקרה שוב אתה יוצא מהחדר” ואפילו הוספתי וידוא הבנה: “טוב?”. ואז נוצל עד תום גם האחרון וידעתי שזהו, והחלפתי לחליפה עם הגלימה של הסופראמא, ועברתי לקול הסמכותי והשקט שלא מוותר ולא חומל. זה שמכוון מטרה, שמחנך.

ועכשיו הוא זורק את עצמו לכל מיני כיוונים שלא הכרתי ולא מקשיב לשום מילה, לשום קול הגיוני, לשום אמא אסרטיבית. “תתרחקי ממני!” הוא צועק בכל פעם שאני מתקרבת.

רק לפני תשע ומשהו שנים הנקתי אותו. כשנסעתי לחמישה ימים לחו”ל לקחתי איתי משאבה ושאבתי ושפכתי את החלב על הרצפה של המקלחת במלון, ושוב שאבתי ושפכתי את החלב על הרצפה של המקלחת במלון ושוב. והנוזל הלבן הסתובב במעגלים מתכנסים ונשפך אל הג’ורה. כשחזרתי הביתה הוא לא הסכים לינוק יותר. חיבקתי אותו וקירבתי אלי והוא דחף אותי עם הלשון ולא רצה יותר לינוק מאמא.

ועכשיו הוא דוחף אותי כשאני מנסה לתפוס אותו ולהרגיע והוא בוכה וצועק, והוא כל כך בוכה וכל כך צועק שאני אפילו לא כועסת, ולא מנסה יותר להסביר או להטיף. והסכין בתוך הלב של אמא מסתובבת עכשיו לצד השני. הוא מאיים שמעכשיו הוא תמיד יעשה דווקא ככה וככה.. ופתאום מתהפך ומתחנן שאף פעם יותר אני לא אעשה לו ככה וככה. ואני מרחמת על הגוף הקטן המתעייף ומבינה שהוא כבר בתוך לופ ורק מתפללת לאלוהי האמהות שזה יעבור כבר. “את חושבת שאני ילד גרוע ולא אכפת לך ממני, ולא אכפת לי ממך, הבנת?? את אמא גרועה ואני שונא אותך.”

ועכשיו כמו הומלסית (אבל הומלסית עם לפ טופ ואוטו) אני יושבת ברכב וכותבת בחושך, רועדת ומקלידה, והשכן שמטייל עם הכלב בטח חושב שהתחרפנתי או שבעלי זרק אותי מהבית, או שאני ממש מאוהבת ברעיון החדש הזה של הרכב חברה, והוא לא יודע שהילד שלי הוא שזרק אותי מהבית, בעצם ברחתי מהבית. ברחתי ועכשיו אני בכלל שוקלת ללכת לפנימיה. שילמדו להם מה זה לדבר ככה לאמא, אפילו אם כועסים. אמא זאת אמא!

ורצים לי בראש פלשבקים מפעם, לפני 10 דקות איך הוא שכב על הרצפה וצרח שהוא שונא אותי ואני יודעת הרי שהוא חולה עלי, אבל הוא שכב על הרצפה וצרח, הילד שלי, הקטן, המתוק, שלי.

עוד מעט הבית ישקוט, ואני אחזור ואעלה אליו בסולם ואשכב לידו ואנשק ואחבק אותו. ואשאל אותו: “אתה שונא אותי?” והוא יהמהם חצי ישן, ואני אגיד לו: “אני אוהבת אותך” והוא יהמהם. ואני אגיד לו “תביא נשיקה” והוא יגיד לי בשקט “תביאי את” ויקרב אלי את הלחי הרכה והריחנית, ואני אתן לו נשיקה, ועוד אחת ועוד אחרונה ודי. ואגיד לו “לילה טוב מתוק של אמא” והוא ילך לישון, ואני אלך לישון.

כתיבת תגובה