ביום הולדתי האחרון בישרה לי קרפלע חברתי אהובתי שהיא לוקחת אותי במתנה להופעה

ביום הולדתי האחרון בישרה לי קרפלע חברתי אהובתי שהיא לוקחת אותי במתנה להופעה של ריטה. היא ידעה

שהייתי בהופעות של כל הזמרים בארץ ובעולם ורק בהופעה של ריטה עוד לא הייתי.

היא התקשרה אלי מהדרך ואמרה בנחישות שאעצור בשניה שאני רואה חניה ושלא אעז להתקרב עם האוטו למתחם.
קטנת אמונה אחת, חשבתי לעצמי. אנרגיות החניה המעולות שלי תסדרנה אותי, וחוץ מזה ידידתי מהווייז קבעה שאהיה בחניון הצמוד רבע שעה לפני שמתחילה ההופעה והיא מבינה בדברים האלה.

ליתר בטחון ליד כל חניון שראיתי האטתי
ושאלתי בצעקה מנומסת את האיש בבוטקה: “יש חניה?”
“לא” צעקו לי כולם בזה אחר זה.
“אשאיר מפתח” צעקתי
“לא” צעקו
“אשלם תעריף מופקע” צעקתי
“לא” עשו עם הראש תוך עצימת עיניים קלה
“את אמא שלי אמכור”
נכנסו לבוטקה וסגרו הדלת
והשאירו אותי עם המחשבה: באמת למה שמישהו יקנה את אמא שלי?

התקשרה
עניתי: “ובכן..?”
ענתה: “הגעתי”
עניתי: “יופי”
ענתה: “אלך להביא את הכרטיסים”
עניתי: “יופי”
ניתקה

בסוף שדרת החניונים הגעתי לחניון הבימה בדיוק כמו שאמרה הידידה מהווייז 15 דקות לפני תחילת המופע, אלא שכמו שהניחה החברה הטובה, החניון היה מלא וסגור.

התקשרתי
“ובכן?..”
“הכרטיסים בידיי. איפה את?” שאלה.
“פעם שניה בצומת מרמורק אבן גבירול”
“אני הולכת לשתות קפה בבית הקפה הסמוך”
“לרוויה”
ניתקתי

כשסיימתי עוד סיבוב איתור חניה כושל ושוב חציתי את צומת מרמורק אבן גבירול, הפעם מצפון לדרום התקשרה
“ובכן..?”
“מלצרית העיפה עלי שתי כוסות שוקו. כל הבגדים שלי שוקו”
“אביא לך מעיל מהאוטו שלי”
“כבר לבשתי מעיל. אני מתה מחום”
ניתקה

עברתי בפעם הרביעית את צומת מרמורק אבן גבירול. הפעם פניתי מערבה, לחניון אחר שהראתה לי הידידה הנווטת.

התקשרה:
“נכנסת”
“החניון הבא עוד רבע שעה לפי הווייז. כנסי. השאירי לי את הכרטיסים אצל השומר”
“טוב”
“טוב”

התקשרה:
“השומרים לא מוכנים לשמור את הכרטיס. אמרו שאצא אליך כשתגיעי”
“טוב, כנסי”
“טוב נכנסת”

בדיוק כשכתבה לי שהשיר הראשון מתחיל נכנסתי בשעה טובה לאיזה חניון חדש ומבריק. חריקת הגלגלים על הרצפה הצבעונית הזכירה לי את צרצורי עלייתי במדרגות כנערה בנעלי ספורט חדשות.
אז עשיתי שלושה סיבובים עם חרקות בחניון בשביל הסאונד המגניב.

ואז ראיתי חניה צמודה לכניסה. מי אמר שאין לי קארמת חניה מהסרטים??
עצרתי, צילמתי את האוטו כדי שאוכל להציג את הממצא בפני האנשים הטובים שיעזרו לי בעוד כשעתיים למצוא היכן חניתי, ונכנסתי בשערי הזכוכית שניחשו אותי ונפתחו לי מעצמם. עליתי לקומת הכניסה כשאז פתאום קלטתי שאני באמצע הפאקינג פאשן mall הזה שהטינאייג’רית כל הזמן רוצה שאקח אותה אליו, ושאני מורחת אותה כל פעם בתירוץ אחר. הברק והנצנוץ והשפע והדוגמניות הזוהרות שניבטו אלי מהכרזות עשו לי סחרחורת. התישבתי רגע על ספסל בעיצוב עדכני.

“חניתי” כתבתי
“השיר השני ממש יפה. זה ששומעים עכשיו הרבה ברדיו” כתבה
שלחתי לה תמונה מהשטח שתדע היכן אני והתחלתי ללכת מהר.

פתאום קלטתי שאני יכולה להציל את חברתי הטובה, כי אם אין אני לה אז מי לה? נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי, ורכשתי שמלה קטנה שחורה במידה אחת בלבד פחות משלי, שלא תתלהב עם כמה שרזתה לאחרונה

יצאתי מהקניון האימתני אל הרחוב האימתני לא פחות מחופשת לאישה עם שקית נייר ממותגת וצילמתי לה שתדע היכן אני.
“תתרכזי בללכת, לא בלכתוב” כתבה
“אומרים ‘התרכזי’ ” עניתי

“חבל שאני עם מיני” כתבתי אחרי כמה דקות כשראיתי את חניית האופניים הירוקות
“חבל שאני לא עם מיני. היה נשפך לי השוקו על הרגליים והייתי מנגבת אותן” כתבה

עקפתי בהליכתי המהירה מישהי, ואז שמעתי אותה קוראת בשמי, כולל שני שמות המשפחה שלי, כולל סימן שאלה בסוף. הסתובבתי. היא הייתה מוכרת לי. אמרה: “נחשי, אתן לך רמזים”. ניסיתי אבל גם אחרי די הרבה רמזים, לא היה לי מושג מי היא, והיא לא הסכימה לגלות לי. אחרי עשר דקות זה התחיל להרגיז אותי העקשנות שלה אז הצטלמנו סלפי ואמרתי לה “ביי”.

שלחתי לקרפלע את התמונה של ההיכל מבחוץ לאות “הגעתי” ונעמדתי נפעמת מול “כנסיית השכל” שהופיעו בחוץ מולי ומול עוד שבעה אנשים. אני מתה עליהם חשבתי. איך זה שאף פעם לא הייתי בהופעה שלהם…?

כשריח מתקתק של ילדות הגיע אל נחירי הבנתי שהיא יוצאת לאסוף אותי.

כתיבת תגובה