אחרי שפרגנתי לו לצאת לעוד תחרות בין לאומית, רק אחרי, בישר לי דורדור בנונשלנט….

אחרי שפרגנתי לו לצאת לעוד תחרות בין לאומית, רק אחרי, בישר לי דורדור בנונשלנט אגבי: “ב21 בחודש תצטרכי להחליף אותי בבית משפט”.

“מה???” זעקתי בחרדה

מעולם לא ביקרתי בבית משפט, ב18 שנות קיומה של המכינה הבינתחומית לעיצוב ואדריכלות שלנו, אם נקראנו לסיטואציה הזאת, זה היה תמיד התפקיד שלו.

“בקטנה” אמר בטון של בקטנה “סטודנטית שהפסיקה לימודים ורוצה כסף. הסיפור הרגיל, אין מה להתרגש, את עשויה אפילו להנות מזה”

מה להנות מה? מה לי ולבתי משפט?? אני על דוכן הנאשמים? מול שופט? אזיקים? מעצר לילה במגרש הרוסים? מיטת קרש ודלי למתן צרכים??

כשעה לפני הטיסה, הוא הראה לי את הקלסר עם המסמכים, ואמר מושגים מסדרות טלוויזיה כמו “כתב תביעה” ו”כתב הגנה”. הנהנתי בחוסר הבנה מוחלט והוא טס.

בלילה הותקפתי חרדות. פתחתי את הניירת וקראתי ה-כ-ל, כולל את נהלי היכל הצדק כמו לדוגמה שיש לקרוא לשופט “כבודו” ולדבר אליו בגוף שלישי.

לפנות בוקר כבר עמדתי מול ארון הבגדים והחלפתי בגד שיראה מכובד בבגד שישדר רצינות בבגד שיסיט את תשומת הלב למקומות לא רלוואנטיים. לבסוף נבחרה חולצת שמנת עדינה רקומה, מכנס כהה וסנדל שחור חדש על עקב 5. לוק סולידי אבל בשיא הסטייל.

הגעתי 10 דקות לפני מועד הדיון שנקבע לי.
מצאתי את אולם הדיונים.
עמדתי בפני הדלת הכבדה בחיל ורעדה, ודמיינתי את שלושת השופטים שיושבים במרום האולם, את שורות שורות שורות הספסלים הומי האדם ועורכי הדין היושבים מאחור ואת דוכן הנאשמים.
ספרתי בלב: “שלוש ארבע ו..” ופתחתי לאט לאט את הדלת.

ה”אולם” היה כולה חדר קטן עם ספסל אחורי אחד לקהל, שני שולחנות בית ספר יסודי לכל צד וליד כל אחד שני כסאות קופת חולים מהוהים. ממול ישבו הכתבנית והשופט.

כאן מגיע הטוויסט בעלילה, כי זה לא היה סתם שופט, זה היה שחקן הוליוודי בתפקיד שופט. שחום, רחב כתפיים, עם עיני שקד עמוקות. בשניה שנכנסתי הוא הגניב אלי מבט וחזר להתעסק עם שני הסתומים (סליחה של השיפוטיות אבל הם באמת היו סתומים) שהתווכחו על 1000 שקלים.

יצאתי מפוקוס. לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים.

הוא דיבר איתם כל כך יפה הסטאר הזה. לא התנשא ולא זלזל (למרות שהם היו סתומים). הוא העמיק ושאל שאלות כדי להבין באמת מי נכנס בפגוש של מי, ולבסוף קבע פשרה.

ואז הוא קרא לתובעת שלנו שהגיעה עם אבא שלה
ואז הוא קרא לנתבעת (אני, הנתבעת!!)

הוא נתן לה את רשות הדיבור. היא קשקשה הרבה קשקושים. המהמם הזה שיקף לה את הדברים בסבלנות שרמנטית והסביר לה שאין לה קייס ושהיא חתמה על חוזה מאוד פשוט ללא אותיות קטנות, שהמכללה לא צריכה להחזיר לה כלום, ושהאחריות על הפסקת הלימודים היא רק שלה.

איזה גבר! חשבתי לעצמי.

ואז הוא נתן לי את רשות הדיבור. נעמדתי נרגשת, מתחתי את חולצת השמנת, לקחתי נשימה ודפקתי ספיץ’ של הלייף. נשי, אסרטיבי ועוצמתי.

מבטו של כבודו חדר אל מבטי של כבודי ששקע במבטו שהקשיב רוב קשב.

אחרי דקה ארוכה בה שתק הוא שאל אותי בטון נעים: “האם תרצי להגיע לפשרה?”

לא יכולתי לצאת ביצ’ית מול השקדים שכל מה שמעניין אותה הוא כסף וכבוד (וזה הרי כל מה שעניין אותי, שילמדו לקח זאתי והאבא שלה!)

“תראה” אמרתי בטון שליו (ובלב הוספתי בחושניות “כבוד השופט”) אתה הסברת קודם למה ב”דיני חוזים” (הייתי מרוצה מהשימוש שלי במושג) אין עילה לכל החזר כספי. ברם אולם ויחד עם זאת אני דוגלת בהסכמות, וכדי שכל הצדדים יצאו מרוצים יותר מאשמח להגיע לפשרה. (מטומטמת, קיללתי את עצמי בלחש תוך כדי חיוך, גבר חתיך גורם לעמוד השדרה שלך לקרוס?)

הוא חישב חישוב קצר והציע פשרה במסגרתה תחזיר המכללה סכום סמלי לתובעת ושאל אותי מה דעתי. השבתי בנחישות רכה “בודאי” וקיללתי את עצמי בלב שוב.

כשניגשתי לכתבנית לקבל את מסמכי הסיכום הוא נעץ בי את מבטו ולחש לי: “יש לך צדודית הורסת, והבגדים ממש מחמיאים לך!” וגם אם דמיינתי וכל מה שהוא אמר זה: “בהצלחה”, אני בטוחה שזה מה שהוא רצה באמת להגיד.

למרות שתכלס נעקצתי כאן, יצאתי מעט מסוחררת ופרפרים פרפרו בבטני.

מיד שלחתי לדורדור וואצאפ: “הלך מצוין, השופט התאהב בי” ודילגתי כל הדרך לאוטו

כתיבת תגובה