אני אמא אווזה. הילדים שלי אפרוחים זהובים, תמיד צמודים אלי (קרי דבוקים לי לתחת)

איור: Raaya Karas

 

אני אמא אווזה. הילדים שלי אפרוחים זהובים, תמיד צמודים אלי (קרי דבוקים לי לתחת). הטינאייג’רית כי היא צריכה הרבה יחס ומישהו לדבר איתו, הסנדביץ’ כי הוא שונא להיות לבד והקטנים פשוט כי הם קטנים.

אני יוצאת למכולת, הם אחרי, אני נוסעת להביא שניה ספר מחברה, הם איתי, אני לוקחת ילד לחוג, הם באים. פעם אפילו כשהייתי יוצאת להוריד כביסה מהחבל הם היו יושבים לידי על מכסה הביוב.

לפעמים כשאנחנו באוטו בדרך לאיזה שיעור פסנתר והם מזדנבים אחרי, אני שואלת אותם: “תגידו, זה לא נראה לכם קצת מוגזם? ארבעה ילדים גדולים, כולם כבר בבית- ספר והולכים עם אמא לכל מקום?”. הם מרימים רגע את הראש מהמסכים ומורידים אותו חזרה.

היום הייתי צריכה לקפוץ לאסוף דבר מה מהדואר ולקנות מתנות ליום הולדת של שני חברים.

כשיצאתי הכתום היה באמצע סיבוב דווארות עם חברים על אופניים בשכונה, ומכיון שאף פעם אין לדעת היכן הוא ומתי יחזור, ידעתי שיש סיכוי שלא אראה אותו בתקופה הקרובה. הסנדביץ’ עשה דווארות בעולם המציאותי שבנה במיינקראפט. הנסיכה בחרה לעמוד על המרפסת ולחכות לחברה שהייתה אמורה להגיע עוד כ20 דקות, והטינאייג’רית הייתה כרגיל באמצע סדרה.

קראתי: “מי בא איתי?” בדר”כ כשנשאלת השאלה הזאת כולם יוצאים מחוריהם ומתייצבים תוך שלוש שניות כאילו מתחיל מסדר המפקד ותיכף אבדוק להם אבק על הקיטבג.

דממה.

צעקתי: “אני יוצאת, מי בא?”. כלום, שקט, הס, אלם, שתיקה, דומיה.

הייתי מזועזעת. יצאתי, חזרתי,לקחתי את הטלפון, יצאתי, נכנסתי, צעקתי שוב: “זזתי!”, יצאתי, הכנסתי את הכלבים, הוצאתי את החתול, הוצאתי את הכלבים, הכנסתי את החתול, נכנסתי לשתות קצת מים, יצאתי.

הנסיכה שרק אתמול נולדה עמדה על המרפסת. ראשה שעון על ידיה המשולבות על המעקה. שאלתי: “את לא באה?” עשתה שלילי קצר עם הראש. אמרתי לה: “אני מזועזעת”. נכנסתי לאוטו, עשיתי סיבוב פרסה, התחלתי לסוע, עצרתי, עשיתי רברס קטן, פתחתי חלון וצעקתי לה: “אבל ממש מזועזעת!!”. היא חייכה חיוך מונה ליזה קטן שהעיד על עניין קלוש בדברי.

ככה מצאתי את עצמי יושבת בגפי בתור בדואר, רק אני והנייד שלי. מזל שנכנסה אמא נחמדה מבי”ס והחלפנו קצת יחס. אח”כ בחרתי לבדי מתנה בחנות השטויות תוך ידיעה ברורה שאואשם בבחירה שגויה. הלכתי לאיטי ברגל למאפיה השכונתית וקניתי לחמניות טריות מהקמח הכי לבן שמצאתי כדי לפנק אותם בארוחת הערב. סיימתי את הסיבוב העצמוני ונכנסתי לאוטו. זמר בריטי שכבר מת שר שיר נוגה.

ברגע אחד הפנטזיה שלי מומשה לכדי מציאות מאיימת. בשניה לא צפויה וללא כל תיאום צפיות מרכך, הגוזלים שלי עזבו את הקן. הצבא הארור לקח לי אותם, והטיול הזה לדרום אמריקה נמשך כבר יותר מידי זמן. דירת הסטודנטים המטונפת הזאת, אני לא יכולה לראות את הדיר הזה בו הם חיים, והכלות הרכושניות האלה, אולי לא בכוונה רעה, אבל בתכלס מונעות מהנכדים לראות אותי. כבר שבועיים, שבועיים לא באו לבקר, בקושי איזה טלפון פעם בכמה ימים, מהאוטו, ארבע דקות לפני שהוא מגיע לעבודה.

אני זוכרת את זה כאילו היה זה רק אתמול שנתנו לי יד ונצמדו אלי. רק אתמול השעינו עלי לחי רכה ובאו איתי לכל מקום. איך הלכנו בשיירה ברחוב ומשכנו מבטים. אני זוכרת כל כך ברור איך הרגשתי תמיד כמו אמא אווזה שאפרוחים זהובים מזדנבים אחריה, כמו אומרים: אמא, תמיד נהיה איתך. אף פעם לא נעזוב אותך.

 

 

כתיבת תגובה