הרכב הראשון שלי היה טילון (שזה מן טוסטוס) מסוג פיאג’ו שהותנע בעזרת פדלים. היינו הוא ואני עולים בקושי את כל העליה של בר אילן בדרך להר הצופים….

הרכב הראשון שלי היה טילון (שזה מן טוסטוס) מסוג פיאג’ו שהותנע בעזרת פדלים. היינו הוא ואני עולים בקושי את כל העליה של בר אילן בדרך להר הצופים, ובלילה מתגלגלים חזרה לדירת הסטודנטים העליזה.

אח”כ הייתה הפיאסטה המרוטה איתה נסעתי בין נחלאות לרחביה לטלביה כדי להוציא את כלבי ירושלים לטיולים. פעם נסענו איתה לסיני.

אח”כ הפכנו משפחה עם פז’ו שלוש הדלתות שבלי בושה לא התחשבה בצורך שלנו להכניס פנימה סלקל מטלטל בו תינוקת רכה שמתעוררת מכל רעש קטן.

אחריה הגיעה עוד פז’ו, הפעם עם כל הדלתות הנחוצות, וגם עם אגזוז מפליץ בקול תרועה רמה, שעד לפני שבוע הודיע לכל תושבי השכונה שאני מתקרבת.

ויש גם ג’יפ (לא יפני!) קשוח ושרוט כדי שכל ששת בני ובנות משפחת רוכב הראלי יוכלו לאכול קצת אבק לפחות פעם בשבועיים.

**

כששאלה אותי סמנכ”לית הכספים “איזה צבע את רוצה? אפור, כסוף או לבן?” זה היה ברור שהיא שואלת: “איך את מגדירה את עצמך אורי? משעממת, בנאלית או יבשושית?” עניתי לה: “כונפה!” “בטוחה?” “כן, כן, כונפה, עם פלולה חומה גדולה מימין לעין ימין, רק לא אפורה! רק לא לבנה! רק לא שקופה!!”

“לתקופת גישור, עד שיגיע הרכב החדש שלך, תקבלי רכב חלופי” היא אמרה. היא צודקת, חשבתי, הרי לכל אחד יש תחליף.

ביום הראשון עשיתי את כל מה ששמעתי שעושים עם אוטו מהעבודה:
חניתי ברברס לפי שמיעה,
עליתי בתנופה על מדרכה וקיצרתי במעגלי תנועה,
נסעתי לים במיוחד כדי לחזור בלי מגבת,
אכלתי בורקס בלי מפית ולילדים פתחתי מאחורה דוריטוס חריף עם גבינה לבנה לטבילה כדי שתהווה קונטרה לטעם הפיקנטי,
נסעתי את כל השכונה ברברס.

ביום השני עם רכב החברה היפני שהשתדל לאמץ אופי אינדיבידואליסטי חבוט, יצאתי לנסיעת העבודה הראשונה שלי. עברתי דרך חנות המותג בקניון המותג הקרוב למקום מגורי ורכשתי גרדרובה חדשה וסולידית שתתאים לרכב החברה הממותג שלי.

לקח לי 47 דקות למצוא את האוטו כחזרתי לחניון. איחרתי לפגישה.

נהגתי כל הדרך סתם מבריקה וסתם נמוכה כמו כולם על הכביש.

בתחנת הדלק אף גבר מסוקס לא עצר לדבר על נהיגת שטח עם הבלונדינית שעצרה לתדלק עם דלקן חברה את הלא ג’יפ הכן יפני שלה. (וזה חבל לאור המיומנות שצברתי לאורך שנים, לדבר על רכבי שטח עם גברים מזדקנים בתחנות דלק מבלי להבין כלום ממה שהם או אני אומרים)

בדרך הביתה דורדור שנוהג לעזוב את הכידון ולעשות תנועות של לב באוויר בכל פעם שהוא עוקף אותי עם האופנוע, חלף ממש לצידי על כביש 40 ובכלל לא שם לב. כעבור 10 דקות בבית, בפרצוף חמצחץ אמרתי לו: “עברת על כביש 40 ובכלל לא שמת לב”. “יש עוד 1000 כמוך” אמר. תכלס, צדק.

“אפור” הודעתי לסמנכ”לית הכספים. “בטוחה?” “כן, כן, אפור” עניתי. “הולך טוב עם כל צבע, מוסווה היטב מפני שוטרים וטורפים. צבע יפה”.

אני אורי ניר וינטר ואני אפורה. (ונכון שאתם אוהבים אותי?)
**

לסיום ולשם העלאת המורל, קבלו הפעלה המשלבת חווייה מוטורית ואומנותית: מהיכן לקוחים הרכבים שבתמונות?

כתיבת תגובה