“אמא, את חייבת לבא לראות איתי את אלכס שטילוב! הוא התקווה הישראלית באולימפיאדה ציוותה הטינאייג’רית….

“אמא, את חייבת לבא לראות איתי את אלכס שטילוב! הוא התקווה הישראלית באולימפיאדה ציוותה הטינאייג’רית.

“טוב, אבל אני חייבת לעשות סופר, אז אביא את הלפ-טופ ואסתכל תוך כדי. איך אמרת קוראים לרוסי הזה שישראל שוב אימצה בשביל האולימפיאדה? אלכס שקיטוב?”

“שטילוב, שטילוב! התעמלות קרקע. ספורטאי מדהים, שקדן, נחמד. אולימפיאדה שלישית. כבר בן 29! חייב לסיים את הקריירה שלו בשיא.”

נזכרתי בנדיה קומנצ’י בערגה ואיזו מדהימה היא הייתה ואיך כולם חיכו לכל תרגיל שלה צמודים למרקע 21 אינצ’ (במקרה הגדול), ואז נזכרתי בביקור של סאדאת בישראל ואיך כל הילדים עמדו בצידי שדרות יעלים בבאר שבע ונופפו לשיירה שלו וקיוו שיהיה שלום.

עד שהדלקנו את המחשב ועד שמצאנו אתר עם שידור חי ועד שאמרתי לטינאייג’רית שוב “את רואה שלא צריך טלויזיה? הכל יש באינטרנט!” ועד שהיא אמרה לי: “חייבים טלויזיה אמא!” כבר עברו מההתעמלות לאופניים והיא התאכזבה, אבל עד שהצלחתי להפטר מהפרסומת שהסתירה את כל המסך חזרו לאולם ההתעמלות וראו איזה ילד קוריאני או סיני או יפני וכל השדרנים ברברו בלי הפסקה על כמה שהוא חמוד ומוכשר הילד המלוכסן הזה, ועל זה שרוסיה כן או לא תשתתף באולימפיאדה של הנכים, ועל זה שתכף שקיטוב יעלה ושכולנו מחזיקים לו אצבעות.

אז החזקתי אצבעות. אין מה להפסיד, חשבתי.

ואז הוא עלה.

אלכס שטילוב עמד בקצה משטח הקרקע. יפה וחזק עם לוק של ווינר. המצלמות לא עזבו אותו לשניה. עצרנו נשימה.

הוא עשה “פס” ראשון (ככה השדרנים קראו לזה. אצל קומנצ’י בליינד לא קראו לזה ככה). השדרן בר המזל שהטיסו לשם ושכולם מקללים אותו בגלל זה התפרץ לשדרנים באולפן שהתפרצו אחד לשני ואמר: “מרוב התרגשות אנחנו תכף עומדים כאן על השולחן”
ואז בסוף הפס השני (מעניין איך אומרים “פס” ברומנית), אחרי הסלטה, שטילוב איבד שיווי משקל ונפל.

דממה השתררה בחדר (שזה דבר ממש נדיר כששתינו בחדר). ישבנו המומות מול המסך. הלסת נשמטה והלב דאב.

השדרנים והפרשנים לא האמינו, אז הם התחילו לברבר ולחזור על עצמם אפילו יותר, כמעט כמו רוני דניאל במלחמות היותר טובות שלו.

ואז פרסמו את הציון הנמוך. “הכי נמוך שלו בכל הזמנים” מלמל השדרן וכמעט בכיתי. זה היה ללא ספק רגע קשה. רציתי לרוץ ולחבק את אלכס. כל כך כאב לי הלב עליו. כל כך כאב לי הלב עלינו. אחרי כל הצפיות שלנו ממנו. ארבע שנים חיכינו לרגע הזה. ארבע שנים של אימונים ומאמץ בלתי יתואר. ספורטאי כל כך מוכשר וגם בנאדם מקסים, ואיך הוא השקיע באימונים במשך שנים כדי להגיע לרגע הזה ולהביא לו ולנו מעט גאווה ונחת. כבר בן 29 (!), זהו, סיים את הקריירה. ידענו כל כך הרבה אכזבות. כל כך הרבה שנים בלי מדליות אולימפיות. כבר דמיינתי אותו על הפודיום ואותי יחד עם מדינה שלמה עומדים ושרים את התקווה. כל כך קיוויתי…

דמעה זלגה מעיני כשלפתע תהיתי, מעניין מה עם ניסים קיוויתי..

 

 

כתיבת תגובה