לבשתי שמלת מיני עם צווארון מהמם, גרביונים ומגפון אלגנטי בצבע תואם ועליתי לאוטו…..

לבשתי שמלת מיני עם צווארון מהמם, גרביונים ומגפון אלגנטי בצבע תואם ועליתי לאוטו.

מצאתי חניה מעולה בתחנת הרכבת.
הוצאתי רגל מהאוטו והנחתי ברכות על האספלט. עשיתי את זה לאט כדי לאפשר לצלמי הפפראצי לתפוס את הרגע בו אני יוצאת אל השטיח האדום, אלא שאז נשמעה שריטה של תקליט, ובשניה של חוסר ריכוז, נתפס הקצה של הרוכסן של המגפון היוצא בגרביון של הרגל הנשארת, צבט וגרר אחריו קרונות קרונות קרונות קרונות של רכבת שבסרט מלפני שתי דקות יכלה להראות מאוד סקסית אבל ביום בו יש לי שלוש פגישות, ושיעור (שאני מעבירה), סקסי זה לא היה.

אם היה קיץ, הייתי מורידה אותם.
אם הייתי נערה אופנתית הייתי קורעת בעוד כמה מקומות שיתאים למכנסונים הקרועים ולחולצה הגזורה.
אבל היה חורף ובדיוק בבוקר הילדים שאלו את דורדור בת כמה אמא והוא אמר “44” למרות שבעוד שבועיים אני רק בת 43 וחצי.

ידעתי שאפספס את הרכבת, שלא הפעלתי את הפנגו ושלא אגיע לפגישה הראשונה בזמן, אבל הדברים האלה היו האחרונים ברשימת הטרדות שלי באותו רגע. הלכתי במהירות, בצעדים גדולים לעבר המיני קניון הקרוב ששלט של אחת מרשתות הפארם הגדולות, ז’תומרת הגדולה, כאילו הכי גדולה, העושקת, התנוסס בראשו.

כל האנשים שניכרו בדרכי סובבו את ראשם והסתכלו על שריר התאומים הימני שלי.
הם התחלקו לשני סוגים:

נועצי המבט השיפוטיים, המזלזלים, השמחים לאידי, אלה שחשבו בלבם שמגיע לה, כל כך הרבה התעסקות במראה החיצוני, כל כך הרבה קריירה, מה היא רצה כל הזמן? מתי היא רואה את הילדים שלה? מתי בפעם האחרונה אמרה לבעלה שהיא אוהבת אותו? מגיע לה. שתכנס קצת לפרופורציות.

היו את האמפטיים שחשבו איזו מסכנה, רק התחיל היום וכבר נחרב. בטח כל כך מיהרה והתלבשה תוך כדי הכנת סנדביצ’ים בקופסאות יפות, והוסיפה הפתעות קטנות לארבעה ילדים ולא שמה לב. הם גם חשבו, אולי אגש ואגיד לה ככה בשקט שלא תובך, רק כדי שתדע, שלא תסתובב ככה יום שלם, אבל בסוף בחרו שלא.

נכנסתי לחנות וניגשתי מיד לקיר הגרביונים. אני יודעת בדיוק היכן הוא נמצא, אני אוהבת לעצור ולהתבונן במלבני הצבעים וההדפסים גם כשאני מגיעה סתם כדי לרכוש עוד קופסה של כדורים נגד כאב ראש, או ויטמינים נגד חורף.

לא היה צבע יין. היה אדום, היו מלא כחולים וסגולים, היו רשתות ודוגמאות, אבל לא היה יין. בחיי שאני לא קטנונית, לא קפדנית, אבל לאאוטפיט של אותו יום לא התאים כלום, רק יין עמוק.

נחפזתי לחנות לבני הנשים הסמוכה (הרכבת הבאה בעוד 20 דקות). המוכרת המטופחת ניסתה לשכנע אותי ששחור, לבן או צבע גוף יעשו את העבודה. נו באמת.. אפילו קיר גרביונים לא היה לה.

נכנסתי לעוד חנות של מותג ידוע שזכרתי שפעם רכשתי באחת מחנויותיו גרביונים צבעוניים נאים. הסתבר שזו חנות עודפים, אז בכלל לא היו גרביונים, אבל היה מבצע מעולה במחלקת ילדים- 14.99 ש”ח לקפוצ’ון! עם ריצ’רץ’! ממותג!! שמתי בשקית שישה בכל הצבעים.

המוכר בקופה הסתכל לי על התאום הימני ונחרד. איך אישה עם כזאת רכבת מרשה לעצמה להסתובב ככה?? הוא חשב.

כשיצאתי התקרבה אלי בחורה צעירה. כבר התכוננתי להגיד לה שתרד ממני ושאני לא צריכה לא את הרחמים שלה ולא את העזרה של אף אחד. היא פתחה את פיה חייכה ושאלה אם אני יודעת היכן יש באיזור בית קפה נחמד. היא הייתה כל כך לבבית שבא לי להיות חברה שלה. אמרתי: “איך אני צריכה קפה עכשיו” (למרות שאני בכלל לא שותה קפה) “רוצה להצטרף?” אמרה וחייכה שוב. כן! כן! רציתי לומר. “לא תודה, תיכף רכבת”.

כל הנסיעה ישבתי בשיכול רגליים מסוג מיוחד שהמצאתי שהסתיר את הרכבת ועיקם לי את כל הגוף. הסתכלתי על הנוף ועשיתי נשימות. כל מי שהעז להסתכל לכיוון שלי, זכה לנשיפת פר הרבעה מיוחם שגרמה לו לעבור קרון כדי להמנע מסיכונים מיותרים.

כשהגעתי לעבודה מיואשת וכולם אמרו לי: “הגעת היום ברכבת?” וציחקקו, הבנתי שגם בתל אביב נפוצה כבר השמועה על ההיא שהולכת ליד מגדלי עזריאלי עם רכבת בגרביונים. בקבלה כיאה לקבלה של מכללה לעיצוב, נחו מספר טושים. לקחתי אחד ובתסכול של שניה ציירתי על הרגל.

שמעתי שכבר כמה ימים נצפות ברחבי הארץ בחורות עם רכבות מצויירות אינדיבידואליסטיות לאורך רגליהן. גם כמה גברים.

כתיבת תגובה