בערב יום העצמאות הלכנו שני הקטנים ואני לגינה בה למזלי התקיימו אירועי יום עצמאות שכונתיים….

בערב יום העצמאות הלכנו שני הקטנים ואני לגינה בה למזלי התקיימו אירועי יום עצמאות שכונתיים.

הכתום תכנן בהתחלה ללכת עם הגדולים למרכז העיר, אבל בסוף כאבה לו הרגל והוא החליט לבא איתנו ואז עבר לו הכאב ברגל. הפרינססה התבאסה שהיא לא תהיה בת יחידה כמו שתכננה, ואני שמחתי שיש לי אותו איתי עוד שנה לפני שגם הוא כמו הגדולים ינטוש.

היו מתנפחים ועוגות והרכבי מוזיקה של התיכוניסטים מביה”ס ומעגלי אנשים נחמדים על מחצלות ועל כסאות פלסטיק. רק זיקוקי דינור לא היו, מה שעשה אותי קצת עצובה.

הכתום שהסתובב עצמאית ברחבי הגינה עם נבוט מנופח ענק עליו פרסומת לא סמויה של מדינת ישראל, הגיע אלי פתאום בריצה כשכולו רועד, וקולו רועד.
שאלתי בבהלה: “מה קרה?” הוא הצביע על איש אחד ואמר לי בקושי שהוא צעק עליו. שהבת שלו התנגשה בו ושהוא נפל על הרצפה וכל הרגל שלו השתפשפה וכשהוא עוד שכב על הרצפה, “האיש צעק עלי ואמר לי לבקש סליחה, אז אמרתי לה סליחה למרות שבכלל זו היא שרצה והתנגשה בי, והוא המשיך וצעק עלי ובכלל לא עשיתי כלום”.

לא רציתי שהבכי העצור ישטוף ויביך אותו מול כל השכנים בשנה האחרונה שהוא עוד בא איתי לפני שהוא עוזב לבימות של אייל גולן ופאר טסי, אז רק ליטפתי את ראשו ולחשתי לו: “יש הרבה אנשים טיפשים בעולם”. התכופפתי לראות שהעיניים שלו מקשיבות לי “אתה שומע? אם אתה יודע שאתה היית בסדר, אז עזוב, אל תתייחס בכלל. הוא לא שווה את העצבים שלך”.

“לכי תצעקי עליו בחזרה! אני רוצה שתראי לו מה זה!” הוא דרש בעלבון ואני אמרתי לו שעל בן אדם כזה לא כדאי לבזבז זמן, ושהוא פשוט שווה התעלמות.

ובאמת עזבתי את זה ונראה היה לי שגם הוא, אלא שאחרי חצי שעה בערך כשכולם כבר התחילו להתפזר, פתאום בשניה פניתי ושאלתי את הכתום אם זה האיש, והצבעתי לעברו באצבע ארוכה ובזרוע נטויה למרות שאמא שלי לימדה אותי שזה לא יפה להצביע על אנשים.

קיבלתי אישור, התעלמתי מהשאלה “למה את שואלת?”, ופתחתי בצעידה מהירה ונחושה דוך אל עבר האיש הזה, כשהפרינססה דולקת בעקבותי בצעדים קטנים בחצי משלי ובקצב מהיר פי שתיים משלי.

כשהגעתי אליו נקשתי על כתפו, וכשהפרצוץ שלו הסתובב אלי אמרתי לו בשקט שמעצבן אנשים קטנים שזו חכמה קטנה מאוד לצעוק על ילד בן 11 (למרות שהוא תיכף בן 12). הוא כנראה הבין מיד מי אני וענה בתוקפנות שהוא דחף את הבת שלו, ומה הוא דוחף את הבת שלו? אמרתי לו שאני לא יודעת מה קרה שם (למרות שהכתום סיפר לי, אז כן ידעתי), ושזה גם לא מעניין אותי. מעניין אותי שגבר בן 40 או 50 (בכוונה העליתי את הגיל שלו, למרות שעל פי גיל ילדיו הנחתי שהוא צעיר יותר) לא אמור לצעוק על ילד בן 11. “ילדים צועקים על ילדים והורים צועקים על הורים, אתה מוזמן לבא אלי ולצעוק עלי, אבל גבר בן 40 או 50 (חזרתי על גילו המופקע כדי לעצבן והאטתי כדי להדגיש) ל א צ ו ע ק ע ל י ל ד ב ן 11! ברור??”

אמרתי את שלי והסתובבתי לאחור בסיבוב מיס פיגי גאה. אמא אחת עמדה מולי ואמרה לי: מגיע לך חיבוק, ואחרי שנתנה לי אותו, הנמיכה מבט אל הפרינססה ואמרה לה: “לביאה”.

נתנו ידיים וכשהלכנו לכיוון הכתום שמרחוק ראיתי שהפרצוף שלו המרוצה, היא אמרה לי “את אמא ממש חמודה”.

כתיבת תגובה