“יואו, את מה זה מוכרת לי…” “מיה דגן” אני רוטנת בלב….

“יואו, את מה זה מוכרת לי…”
“מיה דגן” אני רוטנת בלב.

“את דומה לזאתי, החברה של ההיא..”
“מיה דגן” אני נותנת רמז בלחש שרק אני שומעת ומגלגלת עיניים.

“תגידי, אמרו לך פעם שאת ממש דומה למיה דגן?”
אני מתחילה להתעצבן

“את יודעת את מי את ממש מזכירה?” “אולי את מיה דגןןן?? אולייי??” אני נובחת

“ברגע הראשון הייתי בטוחה שאת מיה דגן”
“מיה דגן??” שאלתי אותה בכעס, מסכנה בחיים לא פגשה אותי ורק ניסתה להיות נחמדה ולפתוח בשיחה. “אני? מיה דגן??” חזרתי בטון וחצי חזק יותר, מסכנה חשבה שהיא מחמיאה. “אני אראה לך מה זה מיה דגן” דחפתי את הכתף שלה בחוזקה כלפי מטה והיא התיישבה בלית ברירה על הכסא אומללה, בדיוק רצתה ללכת הבייתה, ואני מולה ללא רחמים, כמו בחקירה משטרתית קשוחה.

“את שומעת?” היא הייתה מבוהלת אבל המשכתי.
“הייתי הילדה היחידה עם שם של בן בכל באר-שבע, רציתי שיקראו לי אורית או אורלי או אורלית, העיקר שיהיה לי שם כמו של בנות אחרות. הייתי הילדה היחידה עם שיער לבן בקו 9 בדרך העירה. איך רציתי להיות ברונטית (רק שלא ידעתי להגיד אז ברונטית). היייתי הילדה היחידה בשכבה שההורים שלה היו גרושים. את זה הבנתי שלא אוכל לשנות.
אף פעם לא אמרו לי שאני דומה לאף אחד, וכל מה שרציתי זה שיגידו לי שאני דומה לפחות למישהו אחד, אבל הייתה רק אני כמוני בכל העולם. כמה רציתי שגם השם שלי יופיע באיזה שיר ילדות, או אפילו בשיר של גדולים.
הייתי הילדה היחידה שהרשימה את כולם כשציירה את המציאות בדיוק כמו במציאות (למרות שבעצם חלמתי חלומות בדיוק כמו בחלומות).
שומעת? לא דומה לאף אחת! שומעת?”
היא כבר הבינה שלא תזוז לשום מקום, אז פשוט ישבה שם בשקט והקשיבה.
ורציתי מישהי להיות דומה לה, רציתי, את מבינה?” היא הנהנה.

“ואז גדלתי ולמדתי לחבב את השם שלי ואת הצורה שלי, ופתאום שמחתי על זה שאני יחידה ומיוחדת ושאף פעם בחיים לא אמרו לי שאני מזכירה מישהי.
ועכשיו אחרי כל הזמן הזה מה? בסוף אני דומה למיה דגן? יופי באמת. כל יום מישהו עוצר אותי ומזכיר לי שאני דומה למיה דגן:
אני בפגישה בחליפה מחוייטת עם צוות הניהול של אוניברסיטה מובילה. בסוף בכירה לוחשת לי ‘מיה דגן..’ וגם צוחקת כאילו בדיוק סיפרתי לה בדיחה. כמו מיה דגן.
אני בהרצאה, עומדת בפני 150 סטודנטים ומעבירה כל כך יפה ובמקצועיות את התכנים והמצגת שעמלתי עליהם כל כך. פתאום מישהו צועק מהקהל ‘מיה דגן’.
אומרים לי ‘זאת מחמאה. את יודעת..’
‘ברור’ אני אומרת ‘מחמאה, מחמאה’ אומרת ‘ברור׳ “.

כשראיתי שהיא הבינה, בשם כל האנושות היא הבינה, ואחרי שהיא אמרה “באמת שלא התכוונתי. סליחה”, סלחתי לכולכם ושיחררתי אותה.

היא הלכה בשקט לעבר היציאה, ונראתה לי קצת שפופה, אז צעקתי לה “יללא בואי נעשה סלפי, שתוכלי להראות לחברים”

כתיבת תגובה