ילד של אמא ואבא זה ילד של אמא ואבא. תמיד. לא משנה באיזה גיל….

ילד של אמא ואבא זה ילד של אמא ואבא. תמיד. לא משנה באיזה גיל.

כשהילד הראשון שלך נופל בפעם הראשונה וחוטף גינגה רצינית, אולי אפילו נפתח לו הסנטר, הלב שלך נופל לתחתונים ואז מגיעות שתי תובנות:

1. קשה (ואל תתקנו אותי ל”מאתגר” ) אבל ממש קשה (ואל תתקנו שוב ל”ממש מאתגר”) להיות הורה.

2. השליטה שלנו על החיים של הילדים שלנו מוגבלת. זאת תובנה לא פשוטה.

כשהילד נופל שם בפעם הראשונה בגן השעשועים וחוטף גינגה רצינית, מופיעה לה בלי שאתה בכלל יודע, שערה אחת לבנה, ראשונה. מתחת לרעמה באיזה מקום מוסתר, אבל היא שם. הופיעה ונשארת.

ואז מתקשרים יום אחד מהגן שהילד בוכה מאוד ומתלונן על כאבים חזקים, ואתם טסים לקחת אותו ורצים לרופא ששולח לבדיקה ולצילום ולעוד בדיקה ולעוד צילום ובסוף צריך גם ניתוח וימי החלמה. והכל בסדר בסוף, אבל לכם נוספת עוד שערה לבנה, אפילו שתיים.

ואז עושים עליו חרם ואתם בוכים עם הילד הפגוע שלכם ומחבקים ומנחמים ורוצים להקל, אבל מבינים שבתכלס אין לכם המון מה לעשות, ועוד שערה לבנה.

ויום אחד מורה אומרת לו משפט ממש לא יפה, ומאז למרות שאתם אומרים לו כמה הוא חכם ומוצלח, הוא חוזר ואומר שוב ושוב ושוב שהוא אפס, ולכם נשבר בכל פעם קצת הלב. שערה לבנה. שערה לבנה, שערה לבנה.

אח”כ הוא בחרדת בחינות ואתם חרדים על נפשו הרגישה. מנסים להקל ולעזור, אבל בסופו של דבר זה שלו ושוב גדר הגבול שלכם כהורים עומדת מולכם כדי להזכיר.

ואח”כ הוא נלקח מכם לשרת את המדינה. לילות ללא שינה, התקפי חרדה ואת כמות השערות הלבנות כבר אינכם יכולים לספור.

זה ממשיך כשהוא גר בדירת הסטודנטים ואח”כ עם החברה, ואז חתונה וילדים ואז הפיטורין הראשונים והעסק שהוא מקים ואתגרים כלכליים ואיזו מחלה (אפילו קלה) ואיזה ניתוח (אפילו קטן) ונכדים והדאגות והכאבים האלה בלב שיש רק להורים. ורעמה לבנה.

*
אתמול בתחילת היום, בזמן שהילדים ישנו את הבוקר האחרון של החופש הגדול, השכמנו ונסענו להתייעץ עם קונסיליום של בכירי הרופאים לגבי העתיד של הנסיכה (אל חשש, במסגרת הלא בסדר, הכל בסדר. אל תפתחו לי כאן דאגות מיותרות)

ידענו שהכל יהיה בסדר אבל הבטן שלנו התהפכה והדאגות שאנחנו מנסים להדחיק ביום יום צפו והציפו, והידיעה שיש דברים שלא בשליטתנו הכתה בנו שוב. חזרנו עם מן כובד כזה בנשמה שמי שאינו הורה לא מכיר אותו.

כשהגענו הביתה הנסיכה בדיוק התעוררה עם החיוך הקטן הזה שנרגש לקראת עוד יום של חוויות. נישקתי אותה ונישקתי אותה עוד קצת ונשארתי שם עוד קצת שקועה בתוך כרית הלחי הרכה והריחנית שלה. אח”כ יצאתי מהחדר והתקשרתי לקבוע תור לצבע אצל גדעון הספר.

אתמול בסוף היום פגשתי זוג הורים אהובים שהילדים שלהם כבר גדולים וחזקים ומוצלחים והורים בעצמם.
אחד מהם עומד בפני ה-אתגר של חיוו (אל חשש, הוא בריא וחזק ואפילו שמנמן. אל תפתחו לי כאן דאגות מיותרות).
הם יודעים שבסוף הכל יהיה בסדר ושהתקופה הקשה תחלוף, אבל רואים להם בעיניים ובמנח הכתפיים את הכאב העצום, את הדאגה והעצב על הילד הגדול שלהם וקצת על עצמם שאין להם יותר מה לעשות ואיך להגן עליו.

תמיד אני אומרת לנסיכה הקטנה שלי (שמידת הנעלים שלה כבר מתקרבת לשלי): “את הקטנה שלי ותמיד תשארי הקטנה שלי. גם כשתהיי אמא וגם כשתהיי סבתא תהיי הקטנה שלי. זה ברור?”

כי ילד של אמא ואבא זה ילד של אמא ואבא, תמיד. ואמא ואבא של ילד זה אמא ואבא של ילד. תמיד.

0

כתיבת תגובה