אני לא יודעת אם היה זה הרצון להפוך את הממ”ד ממחסן לחדר תיפוף לכתום, שגרם לי לפנות ולסדר ארגזים….

אני לא יודעת אם היה זה הרצון להפוך את הממ”ד ממחסן לחדר תיפוף לכתום, שגרם לי לפנות ולסדר ארגזים על גבי קלסרים של מזכרות ומכתבים וציורים, או שהייתה זו השפעת הספר “היה הייתה” של יעל נאמן שליווה אותי בימים האחרונים, בו פזית הגיבורה לא רוצה להשאיר אחריה שום זכר. היא גוזרת תמונות שלה, מחלקת ספרים ודואגת שלא ישאר כלום ממנה אחרי לכתה.

אני מנסה לזהות את הנקודה בה הפכתי מאוגרת מזכרות למשחררת חפצים פוסט נוסטלגית.

אולי זה היה כשסיימתי ללמוד בבצלאל והבנתי שמעצבת לא תצא ממני. אז, הפסקתי לאסוף לחיקי ולביתי כל דבר שמצאתי שיכול להוות חומר גלם פוטנציאלי ליצירה.

אולי הייתה זו הפיכתי מאישה של עצמה, גם לאמא של ילדיה, שפתחה לכל ילד קלסר יעודי והחלה לאסוף את זכרונותיהם (אבל הפעם במשורה, באופן מווסת ולא כל פתקה).

ראשונים הותקפו הציורים.

עשרות ואולי אפילו מאות של ציורים מהגן ומשיעורי האמנות בבית הספר היסודי עם המורה עדנה דרוקר שהבת שלה הייתה מלכת היופי הראשונה שהגיעה מבאר שבע והביאה כבוד לעיר. היו גם ציורים מהחוג שהביא לי כבוד אצל הצייר המפורסם, בו הייתי הילדה היחידה וכל השאר היו מבוגרים.

צילמתי ציור אחר ציור, קוראת מידי פעם לילדים לראות. חלק הרשימו אותם. חלק אפילו קצת יותר. חמותי שהתארחה אצלנו חזרה ואמרה: “היית ילדה מוכשרת” וגם “אני רואה מהיכן הקטנה קיבלה את הכשרון”
תיעדתי את הציורים בקור רוח של שוטר ביחידה לזיהוי פלילי. גלגלתי באופן מכני בכל פעם כמה עשרות של ציורים, צעדתי נחושה לעבר הפח, פתחתי בנונשלנטיות את המכסה והנחתי אותם בפנים.

אחרי רבע שעה דורדור שאל: “את רוצה שאעזור לך להוציא את הציורים מהפח?”. אמרתי שכן. הוא הוציא ואני במהירות שלפתי איזה עשרה גילגלתי אותם, הפעם ביתר רוך ואספתי אותם חזרה לביתם.

קיוויתי שמשאית הזבל תגיע כמה שיותר מהר ותהפוך את המצב לבלתי הפיך.

חשבתי שאולי איזה נהג זבל ימצא את אחד הציורים כציור נחמד, ויביא אותו לבת שלו לחדר.

מצאתי עוד שפע של פיסות ילדות.

היה שם ספר זכרונות עם תמונה של הולי הובי על הכריכה ואבזם שנעל את הספר. שמחתי לגלות שהרבה ילדים שכתבו לי סודות כמוסים לפרות ולסוסים לפני כמעט 40 שנים עוד מסתובבים לי בחיים.

מצאתי חוברת קטנה שהכנתי עם גזרי מודעות מהעיתון ותעודת השתתפות וצילום שלי על הבמה בפסטיבל שירי הילדים של באר שבע והדרום. נזכרתי שהפרס שקיבלנו על זכייתנו במקום הראשון, היה מגיני זיעה לידיים וסרט הזעה למצח, כזה כמו של הטניסאי ביורן בורג. זה היה אז במודה.

מצאתי ארגז עם כל המכתבים שאי פעם שלחו לי. המתכתבות ממעריב לנוער, שלומי שהכרתי בפסטיבל ערד בתפקיד הידיד הטוב, החבר הראשון שלי שנפרד ממני ושבר את לבי, החבר האחרון שנפרדתי ממנו ואולי שברתי את לבו. מצאתי גם כמה מכתבים שכתבתי ומעולם לא שלחתי. כל אחד מהסיבה שלו.

בסוף הגעתי לקלסרים של המשלחת של הצופים בקיץ של כיתה י”א. בתוך הקלסרים תוייקו בסדר כרונולוגי ומופתי שלושה חודשים באמריקה. כל הצילומים של שבתות ההכנה ברמת יוחנן, אירוע הפרידה מהמשפחות בארץ, כל השירים והתפילות מהמחנה הרפורמי, כל המכתבים מהחברים בארץ ובין המשלחיסטים שהיו פזורים בכל ארצות הברית.

הסנדביץ’ שאל אותי איך זה עבד כל העניין הזה וידעתי שהוא מתכוון לשאול איך נשמר הקשר עם עם הבית בכל החודשים האלה. סיפרתי לו שבכל יום ששי בערב בשעה קבועה בה היתה כבר שבת בבוקר בישראל, אמא שלי הייתה מתקשרת לטלפון הציבורי של המחנה והיינו מדברות. כל שבוע. רק פעם בשבוע. ילדה בת עוד לא 17.

מצאתי גם מחברות ופתקים שציירתי בשיעורים או שכתבו והעבירו לי עם הודעה מתי והיכן נפגשים לערב כיתה. נזכרתי בחמש דקות בגן עדן. המשחק בו הבנות הנרגשות דיברו והבנים לא ממש הבינו מה צריך לעשות.

מצאתי גם את התעודות והמדליות מתחרויות הספורט. שוב עלתה בי השאלה המלווה את חיי: למה תמיד מקום שני?

זרקתי מעט דברים. קצת מחברות, חוברות תווים. את הרוב שמרתי כי פשוט כבר הייתי עייפה מכל המפגשים עם העבר והפרידות ממנו. העלתי לאט את הארגזים שנותרו ונארזו מחדש למדף גבוה שאפשר לעלות אליו רק עם סולם.

כשהרוב היה כבר במקומו החדש והרצפה התפנתה מכל ההיסטוריה, נכנסתי למקלחת, שטפתי מעלי את אבק העבר שדבק בי. התנגבתי, הברשתי את השיער, התלבשתי, יצאתי, נשכבתי לנוח קצת על המיטה והדלקתי מסך כדי להתעדכן.

ההודעה הראשונה שחיכתה לי הייתה: “כנסו לקישור זה כדי להצטרף לקבוצת משלחת 89, מפגש 30 שנה”

כתיבת תגובה