דניאלה עלתה מאורוגוואי והגיעה לגן תמר כשהיינו בנות ארבע

דניאלה עלתה מאורוגוואי והגיעה לגן תמר כשהיינו בנות ארבע. היא הייתה הילדה הכי יפה בגן (ואחר כך גם בכל באר שבע), ותמיד היה לה פקק חננה בנחיר אחד (ולא יעזור שהיא מכחישה את זה, אני זוכרת יותר טוב שטויות מפעם)

התחברנו באמצע היסודי. אף פעם לא ממש התאמנו. רבנו הרבה, בכינו (בעיקר אני האמת), אבל בסופו של דבר נשארנו יחד כי למדנו איך לאהוב אחת את השניה וגם כי היינו כבר רגילות.

הייתי בת בית אצלם. היא הייתה בת זקונים וגרה עם אבא מרסלו שקרא לי “מוצ’צ’ה”, אמא נדי שנישקה על שתי הלחיים ועם סבתא באבע, שהייתה סגורה רוב היום בחדרה הקטן וכשיצאה בעיקר צעקה עלינו.

היינו הכי גבוהות בסביבה וגם הכי עוואריות. זה למה למרות שפיטפטנו המון, המורים נאלצו להשאיר אותנו יחד מקדימה- מרעישות ומסתירות. לא פעם הועפנו על רקע זה מהכיתה, ובתעודה כתבו לשתינו בהערות “מרבה להפריע בשיעורים”.

דניאלה אף פעם לא השקיעה בלימודים ותמיד הוציאה ציונים טובים. היא אף פעם לא השקיעה בבחורים ותמיד היו לה מלא מחזרים. לי היו מלא ידידים.

בשלב כלשהו הפכנו לשלישיה: דניאלה, לבנה Levana Alouche ואני. היינו עושות פן בפוני, רוקדות מול קליפים של וואם ופול יאנג (ללבנה היה וידאו!) ואוכלות את הקוסקוס הטוניסאי הכי טעים של ז’קלין אמא של לבנה.

כשאני (בת בכורה, כך קובעים המחקרים) רצתי במרתון של החיים, דני (בת זקונים, כבר אמרתי) לקחה את הזמן. כשהיא מצאה בן זוג, אני כבר הייתי נ+4. הפער בין שיחותינו ופגישותינו התרחב אבל הלבבות נשארו תמיד שלובים. הם הביאו לעולם ילד ובקצב הרומבה האיטי לקח עוד כמעט שש שנים עד שבגיל 44 היא ילדה את השני.

עכשיו כבר התבקש שתעשה סוף סוף אירוע. (שכחתי לציין שאפילו חתונה לא הייתה). אירוע אמיתי, כזה עם צ’קים וקייטרינג ותודות במיקרופון.

ביום ששי שעבר התקיים האירוע החגיגי במסעדה קטנה בגעש. הגעתי עם שלושה מילדי שקיבלו “עובר בקושי” בבוחן הפתע שעשיתי להם בדרך על סיפורי הילדות שלנו.

מיד בכניסה ראיתי את עמדת צילומי המגנטים שהבטחתי לילדים, ואחריה את אחותה של דניאלה ז’נט, שמאז כבר קוראים לה Inbal Mory ואת לבנה. אחרי שהתנשקנו והתחבקנו חזק, בכוריאוגרפיה מושלמת, הן זזו כמו מסך תאטרון אחת לימין ואחת לשמאל וחשפו את ההורים שישבו ליד שולחן מרובע ממש מולי. מרסלו נשאר גבוה וחזק למרות שהוא תיכף בן 90. הוא חיבק אותי ואמר לי שוב ושוב “לינדה! לינדה!” (הרי מוצ’צ’ה אני כבר לא, ואפילו הטינאייג’רית הקטלנית אומרת שאני נראית היום טוב יותר מכפי שנראתי בצעירותי). נדי ישבה על כסא גלגלים ולצידה מטפלת מלוכסנת. התכופפתי לנשק אותה על כל לחי ואז זה קרה. בשניה ובלי שהערכתי שהוא יגיע, גל צונמי מלוח שטף אותי והתחלתי לבכות בלי שליטה (אני? בלי שליטה?) ממש עם קולות והכל. דניאלה תפסה וחיבקה אותי והתחילה לבכות גם, מרסלו התחיל גם הוא לבכות וגם המטפלת הצמודה (לא נדי, אל תטעו. היא קשוחה כמו שהייתה באבע אמא שלה).
אחד אחרי השני התחילו עוד ועוד אורחים לבכות ואז גם המלצרים. ילד אחד חטף פינה של שולחן בראש והתחיל לבכות ואחריו נפל עמוד של שמשיה על כף יד של ילדה קטנה אחת והיא וההורים שלה התחילו לבכות. כל המנות הפכו מרקים דלילים ואז הגיע השיא כשגם העננים התחילו לבכות.

הנסיכה שאלה אותי מגובה מטר: “אמא, למה כולם מתרגשים?”. לאחר שלא קיבלה ממני תשובה, תפסה ללבנה (שפגשה לראשונה וכאילו הייתה הדודה שלה כל החיים) את היד ומשכה אותה אל היבשה כדי להצטלם איתה למגנט.

~~~

אה, ואם בא לכם לשתף ולהפיץ, כמו תמיד אשמח ואודה.

כתיבת תגובה