לאסתר מנהלת בית הספר וגם לסגניתה היו חצאיות פליסה בצבע כחול כהה….

לאסתר מנהלת בית הספר וגם לסגניתה היו חצאיות פליסה בצבע כחול כהה. הן לבשו אותן בטקסים ובאירועים חגיגיים. הן היו קשיחות כאלה ולא שינו אף פעם צורה. בפורים הן לבשו את חצאיות הפליסה וחבשו כובע שהיה אמור להצחיק.

יום לפני פורים כינסה אסתר את כל התלמידים ואמרה שאם ירד מחר גשם, לא מגיעים לבית הספר עם תחפושות. ככה היא אמרה, בקשיחות הזו שלה.

בסוף מבט לחדשות, כשהגיעה השקופית של באר שבע וצפון הנגב עם התמונה של עץ השיטה ברקע, הבנתי שמהפורים של כיתה ב’ שלי לא עומד להשאר זכרון מתוק.

כל הלילה ירד גשם. בבוקר אמא שלי התקשרה לאמא של ניצן מהבלוק הרביעי, שהייתה האמא החד הורית היחידה הנוספת בכל השכבה.

אמא שלי, שלרגע כנראה התגנב לליבה איזה ספק, ניתקה ואמרה לי שגם ניצן לא מתחפש וכנראה כמו שהודיעו לא יחגגו את פורים בביה”ס השנה.

בכל בוקר הלכתי לבית הספר כמעט חצי שעה בתוך מבוך ארוך של אדריכלות ברוטליסטית. עברתי בין המשעולים ליד המכולת של דוד ואז ליד גן אתי שהיה בצורה של כדור מבטון. אח”כ קפצתי כמו כולם מעבר לקיר הנמוך בין שני הבניינים, שהוביל לקיוסק של רחוב הצבי שהיה רחוב ארוך ארוך. בין לבין חציתי שלושה מעברי חציה עם משמרות בטיחות. כך הלכתי גם באותו יום, מחופשת לילדה עם מטריה.

את ניצן לא ראיתי כשהגעתי לביה”ס, אבל את כל שאר הילדים, כולם מחופשים, ראיתי. היו גמדים וסופרמנים והרבה נסיכות. היו שני ילדים שהתחפשו יחד ל”שום דבר” וילד אחד שהתחפש לבילבי ואחד ליזהר כהן שר אבניבי.

ניגשתי מאופקת אל אדיבה המורה שלי שהציעה בשלוות נפש שאחזור הביתה ואתחפש. אז חזרתי הביתה את כל הדרך. משמרות הבטיחות כבר לא עמדו במעברי החציה וחציתי לבד.

בדרך עברתי ליד גן אתי וחשבתי על אחותי הקטנה שבטח מראה שם בדיוק עכשיו את התחפושת עם החצאית המסתובבת.

מהגן עד לבית רצתי. רציתי כבר להגיע ולהתלבש ולחזור מהר לבית הספר ולהיות כמו כולם ולא להפסיד את התחרות והתחנות שכל כך אהבתי.

כשהגעתי הדלת הייתה נעולה. לחצתי על הידית כמה פעמים אבל היא לא נענתה. דפקתי הרבה. אמא לא ענתה. הייתי נמוכה מידי ולא הגעתי לפעמון.

חזרתי לבית ספר. הייתי כבר קצת עייפה ולא מיהרתי יותר. המשכתי את היום כמו כל פורים רק בתור הילדה היחידה הלא מחופשת בכל בית הספר, חוץ מניצן.

רק כשחזרתי הביתה וראיתי את אמא שלי בכיתי וסיפרתי לה שלמרות הגשם ולמרות שאסתר אמרה, כולם באו מחופשים והסכימו להם, ובמקום לשלוח אותם הביתה שלחו אותי ואיפה היית? כמה רצתי כדי להתחפש כבר, ודפקתי ודפקתי ולא ענית והדלת הייתה נעולה. לאן הלכת?

אמא אמרה לי בשלוות נפש שלקחה את אחותי לגן ונשארה כמה דקות כדי לראות את התחפושות של כל הילדים.

***

פורים היה תמיד החג האהוב עלי. את החורף אף פעם לא סבלתי.
סבא שלי היה מכין לי את התחפושות הכי שוות. התחפשתי למיס פיגי, להולי הובי, ללוח שנה ולמגילת אסתר (יחד עם ליזי. כל אחת הייתה עמוד והתגלגלנו בתוך הקלף אחת לעבר השניה והחוצה).
שנים ניחמתי את עצמי בכך שבכיתה ב’ סבא שלי לא עשה לי תחפושת ושהייתי אמורה להתחפש סתם לסינית עם דוקים תקועים בקוקו שבלול.

חצאית פליסה היא דבר כל כך מכוער, שלא סתם לא הצליחה אף פעם לחזור לאופנה בקמבק זוהר, גם לא תחת הטייטל “וינטאג'”, אפילו לא בתור תחפושת.

12670646_10156651037760175_7962090462044696264_n

~~~

פינת השיווק: אם נהניתם לקרוא, ואם גם אתם בכיתם לפחות בפורים אחד בגלל שלא זכיתם בתחרות או בגלל שקיבלתם את המשלוח מנות הכי עלוב בכיתה, אשמח שתשתפו. חג שמח!

כתיבת תגובה